פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2009-04-28
זה נחמד שיש יום שבו המדינה מרשה לנו לבכות על מתים מסוג מסויים, מתים מסוג חיילים שמתו במערכות ישראל. האם שנה הבאה ירשו לנו לבכות על קורבנות אחרים? אני הולך חזרה מהתחנה לביתי אחרי הלימודים שלי- ומביט מעבר לקיר הפח הדק שמפריד את אתר הבנייה מהמציאות של הרחוב. היו שם פעם אורנים- מלכותיים וגבוהים. עתיקים. לדעתי הם כאן עוד מלפני קום המדינה. שרפם היה ענבר נדיר- אספתי אותו לקטורת. דיברתי עימם- רוחות העץ העדינות אהבו אותי, ואני אהבתי אותן. ועתה מה ששתול שם זה מוטות ברזל, שורשים ממתכת שנעקרה מלב האדמה. אני אתגעגע אליהם. הם חלק ממה שעשה לי תחושת בית כאן. הריח שלהם בדרכי הבייתה עוד מתקופת הגן ועד עכשיו מלווה אותי. אבל הם עכשיו קורבנות בשביל הקידמה.
שמש באה- אלת המוות הכנענית. הורגת את הפרחים באמצע פריחתם. גורמת לעץ הפבלוניה העדין מיפן להשיר כותרת רקובה. מגן הקור שלי בוהק בין החללים של העולם הזה- שומר על הטמפרטורה קרירה כמה שאפשר עבורי. שם עננים אל מול השמש. אני מביט כפרח אחד שנשר על המדרכה. חמשת עלעליו לאים, ובמרכזו כתם דם.
ארדן.