פורסם להראשונה בבלוג בתפוז:2008-08-07
עוד חג מיסתורין. עוד קיץ חם שבו האוויר מתעבה סביב ראותיי ואני מסוגל לחיות רק בבועות קרירות של מזגנים.
הקיץ ממיס המקסמים שלי, הקיץ שהוא חיים של זיעה- בניגוד למוות הקריר ברחם האימא.
קציר. כן, זה קציר. סוף השנה האקדמאית שלי. עוד שתי שנות קציר כאלו אני אקבל את תארי הראשון, ואהיה Bachlor of Arts. זה רב תועלת עבורי. מתנה מופלאה ברמה האישית. ברמה המקצועית? אני לא יודע. אבל זו הכשרה.
אני שואל את עצמי- החגים עצמם המסודרים במחרוזת של שמונה השבתות: יש ימים ספציפיים שאותם חוגגים כשהם ימי השוויון, אבל השנה עצמה מכילה תקופות, לא ימים ספציפיים. יש ימים יותר “לונסיאיים” מהלונסה הזו.
קצת על החג- לונסה (שאין לו שום קשר ללונה, הירח) הוא חג לכבוד לו, אל הכישרונות הקלטי. הוא חג של קציר, ובציר. בארצות אירופה האוויר מתקתק מפירות בשלים והקציר מלא.
פה? פה זה מוות של קיץ וחידלון וכאן אולי זה באמת מורגש בצורה יותר ברורה.
השנה היה לי לונסה אירופאי. התאנים הן דבש ניגר, הלילות קרירים ונעימים להליכה. חוטים נקשרים, פצעים נרפאים.
זמן הדרקון הירוק, מעלה אמיתית אינה מקבלת הכרה, הנהרות שוצפים, האסמים מלאים, סולם המכשפות קיבל את הקשר התשיעי והאחרון בו.
הרגשות של כולם עולים על פני השטח, שוצפים, גועשים- כועסים. זמן לאיחוד של אהבה אין סופית. זמן לקללות אפלות ועמוקות כמו זפת.
היציבים ביותר שאני מכיר, נשברים- ומארס, אל המלחמה מנשק ללחייה של אפרודיטה.
תפקיד ההוראה האין-סופי שלי קורא שנית. שוב מאגיה, שוב קסם והפעם במתכונת אחרת. נראה.
ארדן.