“המלכה השדה” קטע של 10 דקות.

משתתפים:

המכשפה- רון

המלכה השדה- שירלי

ארבעה שדים- מתן, דנה, ליאם,  רובין.

שני שדים קטנים- אחיינים של רון: מאיה וגיא

קריינית- רעות.

חייל בריטי בחופשה- אריה

מיקום: חדר 209.

ארבעת השדים ימצאו ב”מבואה” של חדר מס` 209- וברקע ישמע silent omen.

הם יובילו את הצופים לאולם שיסודר בשני טורים של שני כיסאות עם קו ישר המוליך לבמה.

על הבמה- חלונות צלב גרוטסקיים באדום שחור, ווילונות שחורים. צד ימין לבמה- קדירה ועזרים לכישוף. משמאל, יער.

על הבמה: משמאל,  שולחן נמוך שעליו צלחות גדולות עם עוגות ודברי מאפה, שתי כוסות יין (שתישברנה אחר כך) שרשרת פנינים ומראת יד.

מימין לבמה, המכשפה רוכנת על הקדירה, מפזרת קטורת על הגחלת שבה ועשן יוצא ממנה. האור מופנה אל הבמה הריקה- ארבע השדים נמצאים בתנומה- שניים ליד המכשפה ושניים ביער. בסוף המונולוג המכשפה פונה ליציאת הקהל.

כשכל הקהל ישוב,  מתחיל השיר sign והקריינית מקריאה:

“שלוש מאות שנה ואירופה שרויה בחשיכה מתמדת, וצרחות הנספים משוועים למזור.

שלוש מאות שנה של כליון, מוות וניוון- ערכים מיושנים, מילים שאבדו.

האם מילים תוכלנה לתאר את הזוועה? הזיעה, המוות? הטיפשות של האנשים הממהרים להתרבות ונקצרים כמו חיטה בשלה? דמם של הצדיק והאכזר גם יחד נשפך בשוויון חולני.

ולחשוב שהכול החל באהבה.

זוהי אגדה, אולי, אם אגדות מתובלות בהרבה דמעות וקטנוניות, על נסיך שאהב נסיכה פרוסית.

הוא ניסה להראות את ערכו ונתן לה את ליבו על מגש. אבל זאת, לא החזירה לו אהבה- אלא כתף קרה כמו של גופה בשלבי ריקבון מתקדמים.

הנסיך ניסה שוב ושוב להפיס את דעתה-  שוב ושוב היא דחתה אותו בשאט נפש. לבסוף קצה נפשו של הנסיך בחיים. הוא פנה אל שובנייה, מכשפה צוענייה של שבט “ארבע העיניים הרעות” על שם ארבע השדים ששומרים עליו דורות על גבי דורות. המכשפה הזקנה הסכימה לעזור- בתמורה לסכום גבוה של כסף. מי ידע שהסכום שישולם בחיי אדם יהיה פי אלף?

הסוד הידוע הוא שהכישוף חזק ממטיל הכשפים- והרוע ששוחרר לעולם לא ימוגר בקלות.”

המכשפה עומדת בכניסת האולם. פורסת כף יד אחת, ושניים מהשדים רצים וקופצים מעל כיסאות ריקים לאחוז בידה. המכשפה פורסת יד שנייה, ושני השדים הנוספים אוחזים בידה. תוך כדי השמעת המוסיקה

Creating the inn:

המכשפה הולכת לאיטה במסלול שנמצא בין דלת האולם לבמה, לאיטה. המלכה נמצאת על הבמה עם הגב לקהל,  והשדים לבושים שחור עם כפפות ניתוח לבנות. התאורה האולטרה סגולה נדלקת. המכשפה צורחת:

“Ignis Vitae Flagra in aeternum– “Mors te Mordeo

השדים עוזבים את ידה ורצים אל המלכה השדה, מושכים את שיערה וקורעים את בגדיה, המלכה השדה צועקת, מייללת, בוכה, פניה נשרטות והיא “נאנסת” לקול השדים הצוהלים.

המכשפה מגיעה אל קידמת הבמה. מתיישבת לצד גופה השרוע של המלכה (כשפני המלכה שטוחים על ריצפת הבמה).

“אש החיים תבער לנצח, המוות יעלם. שיערך נמשח בשמני האלמוות,על עורך הוטבע החותם המשמר. לא תאכלי עוד עם בני האדם, אלא תאכלי בני אדם. (בשלב זה, שני השדים הקטנים מביאים לקהל את הצלחות העמוסות אוכל מן השולחן) לא תלכי עוד באור אם כי באור הירח. לא עוד מחשבות על מילים של אהבה, אם כי פיתוי עמוק, אפל- שיביא את הגברים החזקים ביותר למותם. זה נראה הולם מספיק עבור הקללה שהנסיך רכש, אינך חושבת? אין בי כעס אמיתי עליך ילדה. עבור הכסף שקיבלתי, השבט שלי במשך חמש שנים יוכל להתקיים. חמש שנים של שפע, חמש שנים בלי גניבה, גזל או אנשים שבאים בתחינה שאמכור את גופי וכוחי.” (בשלב זה היא בודקת את גופה של הנסיכה בבוהן רגלה- האם היא חיה או זזה- הנסיכה לא מגיבה) “כל זאת חשוב הרבה יותר מחיי נסיכה העשירה בחיי תפנוקים. את מבינה את זה.” (היא רוכנת מעל גופה, בתנוחה המזכירה את “הפייטה”.)”אל חשש, לא אשאיר אותך לבד. אני מותירה בידייך, את ארבע העיניים הרעות שלי- ארבעה שדים ארסיים שידאגו שהקללה תגרום את הסבל המקסימלי.” היא  הולכת. השדים לוחשים אחד לשני, בהתחלה בשקט, ואחר כך בקול, נושפים בקול רם ומטריד.

הנסיכה קמה לאחר זמן מה. שיערה סתור ועינייה מצועפות. היא נוגעת בשיערה, בגופה ובפניה. היא הולכת לשולחן ומסתכלת בעצמה באמצעות מראת היד. שפתיה רועדות. “אני… אני…” המילים נתקעות בגרונה. ואז היא צורחת, ומעיפה את זוג כוסות היין מהשולחן והנ”ל נשברות בזמן שהיא צורחת ובוכה. היא נופלת על ברכיה, ומרכינה את ראשה עד ששיערה מכסה את פניה. האור מונמך על הבמה.

קריינית: (השדים עושים חיקוי נלעג של ילדים משחקים, השדה מחצינה את אגנה אל הקהל ולועגת ללידה, ואז כל השדים יורים ברובים מדומיינים אל הקהל וצועקים אש. כאשר מגיע החלק של הזקנים, שד אחד מדליק סיגריה על הבמה ומעשן בהפגנתיות.) “חושך, שוב ושוב חושך. היא אהבה את דמם שם ילדים כי אך לפני רגע טעם ממתק הקינמון שאפתה אימם שהה שם, היא אהבה את דם האימהות כי צער הלידה העניק לו ארומה משכרת. היא אהבה את דם החיילים כי היה טעמו טעם של מלחמה מלוחה וחדה כמו ברזל, ואהובתם מוות- איתם מצאה אחדות נפש. אהבה את דם הזקנים על ניחוח הטבק הבשל שבו וחכמת חיים עקשנית. היא ניסתה להתגונן בהתחלה, חזרה שוב ושוב על כתבי הקודש שהעלו עשן בידיה הטמאות- אבל הרעב, התשוקה שהיא החיים והמוות מכופפים יחדיו ניצחו אותה.

זה החל בפושעים שנידונו למוות- אבל רעבונה היה גדול מזה, אז היא שתתה דמו של אחד הסוהרים בטעות. לאחר תגלית זאת בכתה דמעות שלוש, ריחמה על משפחתו שתיוותר בלי משכורת ובלי יכולת לשרוד, ועשתה את פעולת “סבא חורף” ושתתה את דמם של אישתו ושני בניו. שנים עברו, שנים חלפו ולא נותר כפר, לא נותרה עיר. היער חזר לגדול מבורות הביוב, משדות הכרוב, ועצים שברו את כיפות בנייני הממשל- ועליהן קיננו ציפורי טרף חדות ציפורן.

אבל בני האדם טובים בשני דברים- מלחמה ולשכוח. את הראשונה הם עושים כל הזמן, גרוע יותר, מדמם יותר ואת השני אפילו עושים יותר. הסיפור של המלכה השדה התחיל בתור מהתלה, אז הפך ברבות הימים לסיפור אימה נורא- שבגללו אפילו הצוענים נמנעו מאזור החשיכה ההולך והמתגבר בהשפעת המלכה.

לבסוף, הסיפור נשכח. הדם הפסיק לזרום כי לא היה יותר דם שיזרום והמלכה נכנסה לתרדמה- לאלו שאין נשימה נשימתם אינם פוסקת. לאלו שאין להם לב פועם, ליבם אינו חדל מפעולה. כאמור היער חזר לאזור, עבה, ריחני ומפתה- ושטני. שום ארנבת או צבי לא התקרבו אליו. רועי צאן שתעו להסתובב בו נלקחו על ידי השדים לזרועותיה החיוורות של המלכה שהיו העונג והמוות גם יחד. היא ניקתה את ציפורניה בקיסם כסף, ושטפה את פניה בדמם.

חייל בחופשה ראשונה, עשה את הטעות שתעלה בחייו. הוא הולך בשבילי היער. לא מודע לרוע הישן בליבו.”

החייל נכנס מכניסת האולם, והולך במעגלים ועובר בין הכיסאות. מידי פעם שד מתגנב מאחוריו, מעניק לו מכה בישבנו או דקירת אצבע בצלעותיו, החייל נרתע, מסתכל לכיוון השד, אבל הזה מעמיד פני עץ, או סלע. כשהוא מספיק להביט מעבר לשד, השדים כולם מצחקקים ודוחפים אותו מאחד לשני עד שהוא באיטיות והססנות מגיע לבמה. ברגע שכף רגלו נוגעת בבמה הערפדה פותחת את עיניה בצורה בולטת וחדה בדיוק כשמוסיקה מגיעה לשיאה. החייל סוקר אותה מכף רגל ועד ראש, מנסה ללכת צעד אחורה, נכשל ומתקדם קדימה.

החייל:”כמו אלה שטופת דם, ענת או אתנה- קפואה בזמן, אני יודע שחיבוקה יהיה מותי- ואפילו עתה במוחי מתנגן הסקרמנט האחרון. האם זו גת השמן שלי? האם הגביע לא יעבור מעל פני? עורה שיש מסוג הנדיר ביותר, שפתיה רימון שחוט ואפילו בלי להזיז את שפתיה אני שומע אותה אומרת בגרמנית ארכאית, כאילו לא למדה לדבר מעולם: “בוא אלי, היה מאהבי, בוא אלי, היה הטרף שלי.”

(המלכה פותחת את ידיה המצולבות) החייל מתקדם צעד מהוסס ומנסה שוב לשבור את הכישוף שהוא חש מעיניה הבולטות. לבסוף הוא גומל החלטה.

“המלחמה תיקח אותי או שהאהבה תיקח אותי. אני מעדיף את האהבה”

החייל משליך את עצמו לזרועות המלכה השדה. היא מחבקת אותו בעדינות. מניחה את ראשו על שדיה, מסובבת אותו כך שגבו לקהל והיא מולו. היא מנשקת את צווארו בעדינות, ואז נושכת אותו עמוקות. החייל מאבד את יכולתו לעמוד ורגליו נרפות. אחרי שניות מעטות, שאר גופו נרפה.

המלכה פותחת את פיה וזועקת בסיפוק המכיל אביונה מלאה. היא מניחה את גופתו על הבמה, כשראשו ועיניו הפעורות פונות לקהל.

-סוף-