פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2009-07-05
אני מתגעגע לזרועות שלך- שמובילות לטראנספורמציה שהיא טראנס, לשקט שיש אחרי החיבוק שלך, לריח שאתה מותיר, זיעה מתוקה, יסמין ואלכוהול. זמן רב מידי שיחקתי בעולם של אפולו, סדר וציווליזציה. טוויתי במו עטי את הסימניות הסיניות הנכונות, ביטאתי בגרון דואב את המילים שמוכרות לי וזרות באותה צורה. אמרתי הכל, אבל שכחתי מה זה אהבה- ואולי טוב שכך, האהבה הקודמת הכאיבה לי מאוד. אולי התחושה עלתה מהזמן שבו ביליתי לבד במדיטציה, קפוא בתנוחה המסודרת, מתבונן במחשבותי רצות, לא מתחבר לאחת מהן, מעניק להן את הרעיון של הגפן הצומחת שאני גודד ממנה את המחשבות המפריעות למשמעת העצמית שהיא היהלום בעבודה המאגית שלי.
ואולי זה דבר אחר, הבחינה שהעברתי את התלמידה שלי. בחרתי בקפידה את הנושאים והשאלות, זימון היסודות לתוך קריסטלים, וגירושם, להניח אבן חן אחת אחרי אחרת- אמרלד מושלם, אופל סהרורית, ספינל שטנית ובוהקת- והיא הייתה צריכה לזהות את ההשפעות הפלנטריות שבהן. המחטים שהוחדרו לרגלה הראו לי שהמדיטציה שלה מתקדמת, אם כי השליטה ברונות עלובה. שלחתי אותה ברגל באמצע החום להביא לי ספל מים מהכינרת, היא מראה כישרון אוגררי של חיזוי בטבע ברמה גבוהה ביותר. יש הבטחה וצריך ליצור יותר לימוד משמעתי. היא עוברת- 87.
כן, בזמן שהנחתי אבני חן באמצעות מלקטת מעודנת בכפות ידיה, חשתי את הגעגוע העצום ביותר, כשאבן הספינל עם אנרגית מארס הלוהבת שלה חרכה את ההילה האנמית שלי בדרכה לתלמידתי. ולא, אולי זה אפילו לא זה, אלא השיר של אוגון שהוא שר לי בזמן שזימנתי אותו לדברים שמתחת לכבודו- שירה מקסימה, מפתה. יכולתי לראות את ליבו, לב של טיגריס, רעב לדמי. והמטריד הוא, שחלק מן הזמן חשבתי להתמסר לשיר, למקצב הנדיר שבו לתת לו את דמי. לשכב בחשיכה החמה והלחה…
אני הולך, מיוזע, בחום הזה, מנסה לעשות שכיבות שמיכה ומה שזה לא יהיה כדי להוריד במשקל שמכביד עלי באקלים הזה- והשרירים שלי נתפסים- סובלים מהמעמסה. (אם מישהו יציע לי עצה או משהו, אני ארצח אותו. הכאב שאני יוצר עבור עצמי מוזר בהקשר ההדוניסטי שבהם אני חי. מישהו אמר לי היום שאני לא ברמתו- מכשף שלא למד אפילו פריט אחד בהיסטוריה ובקלסיקה המאגית ומתעסק רק במאגיה מיידית כזאת שביקרתי ברשומה הקודמת- הוא נמחק מחיי, לא ראוי לקללה ובקושי לאיזכור זעיר בבלוג הזה.
ידיד אחר שלי אימץ גוזל עורבים מקסים שדומה לו באופן טראגי- עמרי בהצלחה בגידול, אני אישית שולח אנרגיות של אימהות וחום, מקווה שהוא יגדל היטב. גם עמרי יגדל היטב, יזנח את ההוראה הקלוקלת של העבר ויתקדם לקראת דברים טובים יותר. אני מרגיש את התמצית הטהורה שזורמת בדמו- שירה של אותה תמצית משכרת אותי, מענגת אותי לחשוב שיש כישרון אדיר כזה של שאמניזם בדור שלנו.
ידיד שלישי, רז עבר לגור בבית של חברים שלו– הוא מקבל את כל החום והאהבה מהחברים- אותו חום שהוא איבד כאשר המשפחה שלו ניתקה איתו כל קשר בגלל היותו פאגני ולא שייך למחרוזת האמונות המשפחתיות- הוא ילד טוב כזה עם נטייה מסוכנת בקשרים רומנטיים- אבל מי מאיתנו נטול בעיות ותסביכים בעידן הפוסט מודרני הזה? בהחלט לי יש דברים שמקשים עלי, אבל ביטויים כאלו של ישראל הישנה בעלת הקסם של קבלת האחר בלי קשר- מזכיר לי סיפורי ילדות על חדרי מדרגות בעלי ניחוח של מאכלים בייתים וצלילים שהיו באותה תקופה ונשכחו- ורק על ידי חפירה ונבירה בצורה מודעת בתודעת הזקנים יש לי את היכולת להכיר אותם.
וחלום פרסם רשומה בבלוג שלו אחרי חודשים ארוכים ומתישים. הוא לא חשף הרבה על עצמו שלא ידעתי כבר, אבל הוא הקדיש לי את הרשומה- ואני חושב שהוא מתחיל להתעייף מזה שאני צודק בכל מיני תחומים- והוא עם חכמת השאמאן שלו לא יודע שאולי כישורי האורקל שלי מחודדים אבל יכולתיו האחרות קוברות את שלי בחצר האחורית. גם הוא היה מקבל ביקורת על ידי חובבי המאגיה המיידית- הוא נסמך על ידי ישויות “כוח לא טהור” והוא הופך תלוי, דבר שהם לא מוכנים לקבל.
שירלי, כוחה עצום- גם לה קשה. אני מקבל בגאווה את זה שאני הכתף התומכת שלה. היא עברה הרבה אהבה והרבה קשיים- גדלה באמנות שלה (ואמנות היא הרי שיקוף הרגש- מה זה שיקוף הרגש אם לא שיקוף העצמי) ולה נתתי את המתנה הגדולה ביותר שיכולתי לתת- כישורי למידה. לקום בזמן, לישון בזמן לעשות עבודות ומבחנים כראוי. היא אפילו מקבלת ציונים טובים ממני בנושאים מסויימים. היא עצמה שטחה את הכאב שלה במכתב לאהובתה לשעבר, והיא מבקשת ממני תשומת לב היום- והיא תקבל אותה.
וסינה- גם היא עברה תקופה קשה. היא באה לבקר אותי ובתשוקה רבה עיינה בספר על מאגיה איטלקית- התחושה שלי כשהיא העתיקה את שמות המלאכים הנופלים כשהיא שוכבת על המיטה הזהובה שלי עם רגליים באוויר היתה אורגזמית. תמיד אני שמח לחבר אנשים למקורות שלהם. היא גם טרחה לציין כמה מילים על החוויה.
ואולי… אולי קל לי לדבר על האחרים כשהקיץ בשיאו ואני כלוא בכלא הקרירות שטוויתי באמצעות מאגיה וטכנולוגיה. נותרו לי שני מבחנים ושבע עבודות. ובניהם חופש ארוך.
ארדן,
של הגן.