פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-04-05

המשרתות האנרגטיות שלי. מידי פעם ציינתי משפט חולף שדיינהיר ציינה, או אמירה חותכת וצינית של שריעת אבל לא מעבר לזה. ולכל אחת מהמשרתות שלי סיפור מרתק, ופחדתי לחשוף אותן לפני שהלחשים שהורכבו כדי לשמר את מהותן האתרית יוטמעו לחלוטין בנפש שלי. אז זהו, אתמול דיינהיר באה והכריזה שהיא כבר חלק מהיקום בצורה תקינה ויש לה את כוח הרצון המספק להתנגד לכל יצור שעלול לפגוע בה. שריעת הייתה חזקה מההתחלה כי היא ממש הבת של רוח הצפון וכל עוצמתה של אימא מאחוריה, אז היא פחות דאגה מאשר דיינהיר אבל היא תמיד הייתה עצמאית כזאת, מההתחלה.<

שריעת:

הסיפור שלה התחיל לפני שנים. כשגססתי ממחלה קשה (בכיתה ג` דלקת קרום המוח) הקטה באה וסימנה אותי בקרירות כמכשפה שלה. החלמתי באופן פלאי תוך לילה. רוח הצפון נכנסה דרך החלון של בית החולים ויצרה צינה נדירה לאותו הקיץ. הצינה לקחה את הצורה של זאב אפור שקיפץ על מיטתי. הסתבר שקוראים לה שריעת והיא אחת מהבנות של רוח הצפון, והיא פה לשרת אותי כל עוד אני משרת את עולם המאגיה במשך חיים שלמים בתור אדם שעוד לא הייתי אז.

היא נעלמה ולא חזרה עד ששנים לאחר מכן, בחניכה של אור וחושך קיבלתי את שמי החדש. ארדן. ומאז היא שם לשרת אותי. איך לתאר אותה? היא אישה, רזה מאוד, גבוהה עם תוים נשריים משהו, עיניים כחולות קפואות ושיער שחור ודק. פנים מאורכים. היא מבוגרת אבל בלתי ניתנת להגדרה מבחינת גיל. היא משנה צורה לזאב שלה, לנחש ולטווס- לפעמים גם לעורב גדול ושחור. היא בעלת יכולות מנטליות של ניתוח מצבים ושליטה במחשבות. מידי פעם היא זורקת עצה קרירה ומרושעת בדיוק כמוה. יש לה לב טוב שם בפנים. מעולם היא לא שמחה להיות קשורה לבן תמותה חיים שלמים. למרות שהיא השלימה עם העובדה והכריזה ש “אני לא סתם בן תמותה רגיל ושזה בסדר.” בקיצור, אני ממש מסתדר מצויין עם הישות הקרה הזאת. אולי אני היחיד, אבל ככה זה.

דיינהיר:

הסיפור של ישות המים הזאת שונה לחלוטין. באחד מטיולי הטבע שלי שבו הלכתי לברכת מים ירוקה מצאתי שם ישות די מוזרה, אישה יפה וירוקה שעשויה רקב עלים וניחוח מרוחק של ים. בעיקרון על נשים כמוה סיפרו את סיפורי הסירנה- הן היו נשים שאהוב ליבן הטביע אותן, והן קיימות עד שהן נוקמות את נקמתן הנוראית, להטביע את אהוב ליבן.

יש להן לחש שהוא חצי שיר שמושך גברים לחיבוק תת מימי קטלני. ברוסיה הן נקראות רוסלה אם אני לא טועה לחלוטין.

בכל אופן אותה רוסלה הייתה בבריכה שלוש מאות שנה והזדמנות לנקום את נקמתה ניטלה ממנה. בעלה כבר בטח מת, והילדים שלה מזמן כבר אבק בקבר. האדמה עומדת לנקז אותה מאנרגיה והיא תמות. תמשיך הלאה. אבל היא לא רצתה בכך. היא רצתה חיים חדשים, היא חיכתה שנים שמכשפה תגיע לבריכה שלה (היא לא יכולה לצאת מהמים, אחרת היא תמות. היא כבולה מאגית לאגם או למקור המים שלה) וכשכזו הגיעה, היא סירבה לתת לרוסלה חיים חדשים. עכשיו אני מודע לכוחות הנפש העצומית שיש לרוסלה וישר שקלתי את המחשבה הזאת. שקלתי יום שלם. ובסוף החלטתי לתת לרוסלה שם חדש, מהות חדשה ולפיכך חיים חדשים לצידי. דיינהיר, על שם מכשפה דימיונית ממשחק מחשב דווקא. השם מצא חן בעיני. צילצל יפה.

ז איך לתאר את דיינהיר? היא אישה קטנה. שיער חום ערמוני ועשיר, עיניים ירוקות ועור שזוף. היא צעירה להכאיב במראה שלה. לבושה ירוק ונושאת מטה. (זכר לעובדת היותה אנושית פעם) יש לה קול חם ומתוק ובעלת יכולת שליטה ברגשות אנושיים. היא במקום מסויים קול מצפוני שלי- היא סותרת בצורה נאה את הטענות של שריעת. ממלאת את חיי בצחוק ובדמע וברגש. עד היום לא היה שלב שבו התחרטי על קיומה של דיינהיר בחיי, או על נתינת החיים החדשים שלה, שהייתה ארוכה ומייאשת גם עבורה וגם עבורי.

שריעת ודיינהיר הן משרתות רבות עוצמה, אבל זמן רב הן לא הסתדרו. שריעת ניסתה ללמד את דיינהיר את עבודת המשרתת האנרגטית, ודיינהיר פשוט לא סבלה את הקרירות של שריעת. היו הרבה מריבות ביניהן, והיו לי הרבה מיגרנות. באופי אני יותר דומה לשריעת. תמיד היתה בי צינה ומורת רוח. לרוב פשוט סקלתי את שתיהן באבנים אנרגטיות ואפילו פעם שקלתי לפנות להקטה שתעשה משהו (ומהר שיניתי את דעתי, הקטה לא ידועה בסבלנות יתרה) ובסוף קרה משהו מאוד תמוה.

יום אחד במראה השחורה שלי הופיעה דמות. מיד קיבלתי את פיסת המידע שזו לא פיסת חיזיון שמיועדת עבורי. באותה תקופה, שריעת עברה טיפול אנרגטי לשינוי מהות כדי שהיא תוכל להתקיים בתור משרתת. הטיפולים נסתיימו רק אתמול. בכל אופן הדמות הייתה גילגול נוכחי של בעלה של דיינהיר. הוא עמד בצורה קרמתית ומעגלית לחלוטין להטביע אישה נוספת. לפני שהגבתי שריעת עטתה את דמות העורב שלה (שהיא לובשת רק שהיא כועסת) ועפה לשם תוך כדי שהיא גוררת את הנפש שלי (ולפיכך את דיינהיר שנטענת בתוכי) איתה.

היא הגיעה לשם, ועוד במכונית הקפיאה את ליבו במשב צפוני מלא צינה. הוא מת מהתקף לב לפני שהם בכלל הגיעו לאגם. הנקמה של דיינהיר הושלמה, והצחוק שבעיניה שפרח אחרי הסיפור הזה היה כמו שמש זורחת עבור כולנו. ראוי לציין שמאז המאורע, שריעת ודיינהיר מסתדרות נהדר. בדרך כלל נחות להן בגן יפה מעבר לעולמות המוכרים לבני האדם הרגלים, מעבר לערפילי הזמן או המהות.

שלכם,

ארדן.