פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2004-04-06

אני עומד במטבח ומעמיס לעצמי על הצלחת שאריות של סלט תפ”א, חסה, ומכין כריכים משנצילים שהיו שאריות לארוחת הערב בפסח. ואני תוהה לגבי מה שהיה.

לפני שבוע הזמנתי את אנבל המכונפת לסדר. כעסו עלי קצת כי לא תיאמתי עם אף אחד, אבל לא היה לי איכפת. אני מכשפה, לא אמור להיות לי איכפת. אבל בכל אופן, היה מצויין. הסדר היה קומי כרגיל (אימא מקריאה את ההגדה מהר, ואני שופך את הגביע של אליהו הנביא שרצח באחיותי ואחי לפאגניזם) והיה אוכל. כרגיל כמות עצומה: גפליטע (שאני לא אוהב וגם אורחתי המלבבת, פתאום אני לא מרגיש לבד…) שפע סלטים, שלא היה להם מקום בשולחן, שכיכב בהם החציל הכה ישראלי ומגעיל, פלפלים ממולאים, שניצלים, ופשטידת תפוחי אדמה בגודל של הר.

יש אוכל. הבאתי לאנה ספרים בכיכובו של היחיד טרי פרצ’ט (וכן, אני מרגיש רגשות אשם שהיא בגללי תפספס לימודים בגלל שהיא תקרא הכל בלי להפסיק במשך שנה לפחות) הבאתי לה דיסק של אניה (קלטית בע”מ) והיה טוב. דיברנו על כמה רע לנו, וכמה אנחנו שונאים ואוהבים את שי, והכל היה סבבבה.

כן ירבו הימים שבהם החיוך ינצח על הבכי. לא לשווא אמרו שהשיר נובע מהפצע.