פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2004-08-08

הרשו לי להסיט קמעה את עינכם מן אגדות הילדים הוויקטוריאניות והלאה, שבהן החלו להתייחס אל העם הקטן בתור יצורים עם כנפיים עדינות, ובעלי ואהבה מלאת חיים לבני אדם ולפרחים. כמו כן שכחו נא, את סרטי דיסני, והבימוי המתוק לפיות באופן כללי. לפני הכל, אני אומר: שעדיין איני מתיימר להבין את הפיות, מנהגיהן, והפילוסופיה שלהן. אפילו החכמים העתיקים דיברו על הפיות בצורה מבולבלת משהו, על אותו עולם שרחוק מאיתנו כפסע וכיקום שלם. אבל אני יודע משהו על פיות, והרשומה הזו מוקדשת להן: אתחיל באמירה מתבקשת מאליה.

פיות קיימות.

סוגים רבים להן: גמדאים, פיות פרחים, רוחות עצים, ובעקרון טבע. ההבדל בין פיה לבין משהו מסוגם של מלאכים או שדים, הוא שפיה מתקיימת ללא התערבות *כלשהיא* בעולם האנשים. והמלאכים מתחזקים ממאזן הטוב, ונחלשים כשהוא מוטה לכיוון השלילי.

הפיות חיות במקום שיש בו טבע. בעקרון החצר האונסילית בהן הן חיות, (חצר המלוכה הגבוה שם שולטים המלכים מבין הפיות) ניתנת להגעה בכל מקום שיש בו עץ. העצים מהווים שער, בין העולמות בהן הפיות יכולות לעבור בין העולם המיסטי לאנושי. רבים היו בני התמותה שחיפשו כניסה לעולם האחר, אך לרוב לשווא. אי אפשר לשאת את הגוף הפיסי לשם. ואילו המכשפות שלמדו לעזוב את הגוף שלהן, יש מקום מפלט בגני הפיות בחצר האונסילית. אחת מהפיות המשרתות שלי (כמו פמיליאר- חיה המשרתת את המכשפה, אך לא בדיוק כי לפיות יש תבונה אנושית יותר מחייתית) ששמה שריעת בנתה גן במיוחד משלי.

והיא ילדתה של רוח הצפון, ידידתי משכבר הימים. אז נשאלת השאלה: למה עכשיו אני חורש לכם במוח על פיות??

התשובה היא, שאני מנסה לכתוב סיפור על חייל גוסס שפיה באה ומציעה לו לוותר על אנושיותו ולהפוך אחד מבני עמה. הוא כמובן מסרב ומת. ואני מחפש את ההתחלה הראויה. (ואולי קצת לחנך אתכם בדרך…) יש רעיונות?

ארדן