פורסם להראשונה בבלוג בתפוז:2004-06-17

יש לי את כל הסיבות הטובות בעולם להרע.

יש לי את כל הסיבות הטובות בעולם לשלוט.

יש לי את כל הסיבות הטובות בעולם לשנוא.

אבל אני *ל-א*. למה? בעבר אם מישהו היה מעז לחשוב על לפגוע בי הוא היה סובל. ספר הלחשים שלי מלא קללות מאוד יצירתיות (מטחורים מדממים- ועד גירוש הנשמה מהעולם הזה לנצח- או להעדיף, הפיכת הגוף מהפנים החוצה) ועכשיו אני, ארדן, רון, המכשפה וסחלב החושך, חסר אונים

אני עומד מול אנשים שהייתי מפשיט מעורם בלי למצמץ. ועכשיו דווקא שיש לי את הכוח, ואדמת בית קברות טרייה, אני בוחר לרחם. האם בתוכי יש מצפון? האם מלכת הקרח הפשירה?

נשיקת עלמת הכפור / ארדן

כמה קירות בינינו,
חשכת מעמקים?
ביד חזקה אותי הכתרת
כתר אצות, מלך השוטים.

כמה דמעות בינינו,
תהום עמוקה?
שרביט השלכתי ,
וגם כתר, וגם אותך לתוכה.

ועתה אותה דממה בה חייתי
זמן רב. מי יאהבני, מי ימלאני
כשאני חלולה כלכך.

אין קיר, ואין פרח,
אין כתר אצות.

רק דימיונה של מלכת הקרח'
ימלא בכפור את הגבעות.

האם זה עוד נכון לגבי? האם בחורפי האביב יפרח? *ל-מ-ה*? אני לא טוב בלהיות נחמד. כל היופי מת. למה אני צריך לפרוח ולמות בשנית? למה? אני לא יכול לבחור אחרת? אני לא יכול לההפך שוב לנציב קרח שעל העידנים? למה חיים? אם אני אחייה אני אמות. זה הטבע האמיתי. והרגש פורח ונרקב.

אני אולי אעדיף מוות. וקיפאון. (ושי ינסה לגרור אותי לחיים מחדש, ויכשל) אבל אני יודע מבפנים שהבחירה נעשתה.

חיים.