פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-04-03
"פרחים וחרקים באו אל נפשי עם בשמים וזהב וקו דק מאוד לנסותה בחידות, אור המזלות הביא לנפשי את תנועות השמיים לנסותה באין סוף- ובדימדומים כאשר הכאב גואה הגיעו פתאום מילים בודדות עם כינור, נבל תוף לנגן בתוך הנפש העצובה לשיר בה, על יפי העולם."
(אורחי נפשי בעידן הבדידות) זלדה המשוררת.
קוראי היקרים זוכרים את הפעם ההיא שבה הייתי בתל אביב וגם ציטטתי את זלדה המשוררת החביבה עלי. עכשיו התלמידה שלי פקדה עלי בשבת בבוקר ללכת מהבית שלי לכנרת. ההליכה לקחה שלושת רבעי שעה, והלכנו לאט וכמעט איבדתי תיקווה כשהתחיל לרדת גשם (שתי טיפות ואתה בוכה, היא צוחקת) אבל הפעם הטיול נועד לרחרח את האוויר ולחגוג את האביב מחדש. ובכלל לצאת הבית ולאוורר את עצמי. אז שוב זו לא טבריה היום יומית של ערסים ומוכרי ביצים צעקנים, או אלטא זאכן שעוד רגע מתפורר לאבק. אלא טבריה שבין הבתים הישנים יש פרחים ופרפרים ואנשים יפים, טבריה שבה האביב פושה ושאין בה טיפה של קרירות של חורף או תופת של קיץ. טבריה כמו שהיא צריכה להיות. בקיצור ירדנו באלף מדרגות אל מה שהיה פעם ים והיום זה חופים של לידו.
אבל קודם לכן הבטחתי לה שנבקר במלון עתיק, מלון גנוסר שהיה הבית של “קולנוע אלישבע” המפורסם של טבריה. הורי נפגשו שם לראשונה- בסרט “הארי המזוהם” לפני שנים רבות.
המקום עומד בעיי חורבות אבל המבנה עצמו עדיין עומד שם. הקשתות הגבוהות והמבנה הקלאסי והבריטי הרשימו אותי. הסימטריות, החידוד והתחכום של החדרים הרשימו אותי גם הם. אז אני ואנבל המכונפת (א”מ) נכנסנו. למרות הפחדים שלי עלינו קומה ונכנסו לחדרים הקטנים ובעלי התיקרה הגבוהה. הייתה שם רוח רפאים אחת שהייתה לבושה בסיגנון צ`רלסטון שהייתה עסוקה בלסדר את השימלה שלה אבל חוץ מזה, דבר לא. החלטנו שיום אחד נעשה במלון הזה טקס. התחושות והזכרונות ששהו שם היו כמו הד שרק אני יכול לחוש או לשמוע מעבר לאווישת כנפי היונים ששרצו במקום.
לאחר מכן התחלנו לחפש לאחר המדרגות שיובילו אותנו לכינרת. המדרגות האגדתיות עליהן שמעתי מהורי היו פשוט דרך קיצור בין ההרים של טבריה הגבוהה אל האגם התכול. זה כולל ללכת ולהסתובב בשכונות של טבריה החרדית. החצרות פרחו וניחוח מתוק של אביב יחד עם דבורים ופריחת הוויסטריה הוורודה, הכל הפך את האנשים לרוחות רפאים במקום שבו תלוי אור וצבע כמהות אמיתית ויחידה. טבריה האי נראית. כמיהה לדבר שאינו.
כרעתי וקטפתי תפרחת צחורה מעץ מלבלב, שאפתי את הניחוח הקליל אל קירבי והמשכתי ללכת- הקינמון והסוכר המותך שבקול שלי, השתלבו בפעמוני הזכוכית של הקול שלה. ממש לפני שמצאנו את המדרגות בסבך הסמטאות הפורחות, שני נערים שהסתכלו אליה (והזילו ריר בגלל יופיה) שמו לב שאני גם שם. “היי, אתה הומו?” אחד מהם (הבוגר כמובן) צעק. “הוא לפחות בי” צעק הצעיר יותר. חייכתי. אני מרחם עליהם. הם צריכים להוכיח כל יום, שעה ודקה שהם גברים, אחרת הם הומואים- ה”קללה” הכי גדולה שיכולה להאמר עליהם, מבחינתם הומו זה לא גבר. אבל אני משאיר אותם למאבקם, בלי מילה או התייחסות ממני. אני מריח את הפרח והשטויות שהנערים אומרים נשכחים.
אנחנו מגיעים למדרגות. אני משאיר את הפרח שם כמתנה לאדמה שהעניקה לאדם כה הרבה. אחרי המדרגות הגענו למעגן הסירות “לידו”- ומשם חיפשנו חוף. א”מ ניסתה לשכנע אותי לא לברוח מהגשם, ואני הצעתי ללכת לפגודה, שזו המסעדה הסינית הטובה ביותר באזור הצפון ובכלל אחת מהטובות בארץ. היא התעקשה ולאחר חיפושים מספר לאחר חוף מצאנו מרינה. חוף לא היה שם, אבל חתול שמת כן. היא כרעה לראות את החתול מקרוב.
“מוות זה… יפה. תמיד רציתי לפגוש את המוות ככה.” היא נתנה לו פרח מאלו שקטמתי קודם לכן. לבסוף מצאנו חוף וגילינו שהיא עדיין לא יכולה ללכת על המים, אבל לפחות היא יכולה לשחות בהם. היה מאוד נחמד ואכלנו אחד מהתפוזים המכושפים של הגן שלי. בסוף הלכנו למסעדה, אבל היה סגור עד שמונה ורבע בערב, או לפחות ככה נאמר לנו. הסתובבנו במרינה שליד. התיישבנו על ספסל שמשקיף על האגם החשוך.
“זה מצחיק” אמרתי.
“מה הפעם?” היא שאלה.
“העובדה שאנחנו כמו שתי מלכות אפלות.
אנחנו יכולים לקבל מה שנרצה מהקוסמוס.
יופי, עוצמה ורכוש… אבל את אלו שאנחנו אוהבים
ונדחינו על ידם, שום לחש לא יתן לנו באמת.”
“כן אני מבינה…” היא מהנהנת. ” זה כל החלק של הרצון החופשי.”
“Its a Bugger…” עניתי.
ואז התקשרתי להציק קצת לאריה האהוב שלי והצקתי לו קצת תוך כדי תיסכול שניסיתי שלא ישמע בקול שלי. בסוף נכנסנו למסעדה. אכלנו מרק אביבי ומלא ירקות, ברווז באננס ובקר וקינחנו בגלידה מטוגנת. היה מצויין והרגשנו טוב.
היה יום די מושלם, מלא חויות רוחניות של אימא טבע שקטה יותר.
שלכם ארדן.