פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-02-25

ארדן לבש שחור. הגלימות רקומות אבני החן אווישו כשהוא סובב את גופו וסטר לאביו. ציפורניו הגירו דם והוא העמיק לחדור לבשר לחיו המדמם.

ארדן רשף:” אני מקלל אותך- אתה לעולם לא תהיה מאושר, אתה לעולם לא תקבל שלווה. אני מקלל אותך במים, ובאש, ובנפש, כמו שאתה גרמת סבל לי ולאנשים אתה לא תמצא מנוחה עד שהעצמות שלך תתפוררנה לאבק הארץ!” קולו עלה בכמה אוקטבות.

אימו של ארדן שבעולם נאחר הייתה המומה, אבל ציפתה לזאת, זה מכבר אביו התעלל בילד. היא זכרה שיום אחד היא עבדה והיה צורך לקחת את ארדן לרופא, ארדן בכה כי הוא פחד, ואביו איים עליו וקילל אותו ואפילו הכה אותו כדי שישתוק, ולכן ארדן פשוט בכה בשקט. אביו השתמש במילים שאנשים מבוגרים מתייחסים אליהן בסלידה. ארדן למד מילים, ארדן הבין מילים, וארדן השתמש במילים. הוא ידע שיש מילים להכל, מילים לריפוי, מילים לעושר, מילים לאושר, אבל מוקדם מכל הוא למד את המילים לאומללות, המילים לצער, והמילים לכל השאר. בעולם אחר העריכו את ארדן, הוא קיבל תפקיד חשוב בכהונה הגבוהה. עצם העובדה שהייתה לו שליטה ביסודות הקנתה לו זכות לשלוט על הרוב חסר הכוח.

האש הירוקה בעיניו של ארדן התרככה מעט: “לך מפה, לך- ואל תחזור. אל תעיז להפיץ את האומללות של הקללה שלי בביתי. אתה מוגלה מביתי ומוקצה מארצי, כולם ידעו על החטאים שלך, שרץ. דבר לא נותר עבורך מלבד האומללות.”

שני הכוהנים הצעירים, בין ובת שליוו את הארדן החלו לערום את חפציו של אביו בערמה. אותות מלחמה, כלי נשק, בגדים וכלי צלילה. הם מיינו את הרוב, וחלק נתנו לצדקה, חלק מכרו, ואת הרוב שרפו. הנה, מבחינת העבר אין לו צידוק. אפילו את תודעות הנישואין הם שרפו והמאהב של ארדן, שהיה עורך דין התחיל לברר מה ההאשמות שלו כנגד אביו. “התעללות נפשית, פיסית ואולי מינית אפילו אני לא בטוח”.

“מינית?!” האב התפרץ. ארדן חייך בזדוניות מעושה.

“זו לא צריכה להיות האמת יקירי, זו צריכה להשמע כמוה.”

הכוהנים חזרו. ארדן הנהן. הם גררו את האב החוצה, בלי רחם. הוא הותיר שבילי דם עם הרצפה בזמן שאימו של ארדן נתנה לו את שאריות תרופות שהוא צריך לקבל עבור הלב ומעט כסף. ארדן החל להעביר קטורת מגנוליה וגופרית לטיהור. מאהבו לקח קיסם מוכסף והחל לנקות את שאריות הדם והעור מכף ידו החיוורת, תוך כדי שהוא נזהר על המניקור המושלם שארדן שמר עליו מאז שעלה לכהונה גדולה. ארדן מביט בפטרוניות בסביבתו.

“התחלה חדשה” הוא אמר

וגילה שהפך למפלצת גרועה כמו אביו. לא לשווא אמרו האנשים שהמילים הכי קשות בכל שפה הן “מה אם”. בתור מכשפה אני מסוגל לחיות את ה”מה אם”, ובמקום מסויים, בזמן מסויים זה קרה. בזמן אחר, אבי הכה אותי יותר מידי חזק ואני מת מדימום פנימי בגיל 8. והוא בורח לחיות באוסטרליה, וחי עד סוף ימי חייו באושר. הכל ישנו בין העולמות- אבל אנחנו לומדים שהערך האמיתי שיש לדברים הוא בינינו לבין עצמינו. המסע הזה למקום וזמן לימד אותי הרבה. זה מזמן שאין בי מרירות על הדברים הדרקוניים בצורה גרוטסקית שאבי עשה לי. כיום הוא כבול וחסר רצון- בי יותר הוא לא יפגע. אני לא רוצה לנקום כי הוא נוקם בעצמו. הרס עצמי. אני לא אגרר לזה.

אני לא…

אני לא!

שלכם בקטרזיס,

ארדן.