פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2017-07-25

“

קיבלנו אישור לקיים טקסי הקטרה על הסיפון השמיני של הספינה. אנחנו יושבים שם בזמן שעשן ארז ועץ הסנדל מסתלסלים באוויר. “פתח לי על אתונה, מחר, ” אפונדי מבקשת. אני מהסס. אני זוכר את הדרמה הארסית כשבה הראייה מגיעה כשאני עורך פריסה לאפונדי בקלפי הטארוט החלופיים שאני נושא בערכה המאגית שלי. הם מראים בבירור רב תשובות לשאלות כולל לשאלה אחת שבה נקבל תשובה מעצבנת.

“אנחנו לא נראה את האגורה מחר.” אפונדי מתעצבנת. “אבל האגורה תמיד פתוחה!” לא ברור לי למה לא נראה אותה. אני אראה חלק ממנה והיא לא בכלל. הקלפים מתקררים. שאלות נוספות תתקלנה בדממה רועמת ובמזל רע. סלילי עשן אחרונים מתפזרים אל השמיים החשוכים. אני אורז את ערכתי וחוזר עמה לחדר אחרי ארוחת הערב. אנחנו נחושים לצאת מוקדם ככל האפשר בבוקר, להימנע מסיורים מתוכננים ופשוט לחרוש את אתונה. אפונדי צריכה לעשות עבודה רוחנית מסוימת בעיר קרובה- אלוזיס, ואת רוב היום אבלה לבד.

בבוקר אנחנו הראשונים בסיפון שיורד את החוף של פיראוס. אנחנו פוגשים זוג מבוגר שבא לפגוש קרוב משפחה באתונה ואני מקשיב לסיפורה של האישה המבוגרת כיצד היא ניצחה גידול סרטני בגרון. זה הולם אני חושב להקשיב לסיפורי גבורה בעיר שבה כל סיפורי הגבורה מתחילים ונגמרים. אנחנו מוצאים את הכניסה לרכבת, קונים כרטיס לכל הנסיעות באותו היום, ונוסעים לאתונה. פיראוס היא עיר נמל דרומית לאתונה- היא נראית כמו אזור תעשייתי גדול ומכוער, עזובה וטינופת בכל מקום. אני תמה מדוע מישהו יחליט לקרוא לגבינה על שם המקום הדוחה הזה. “החולות של פיראוס, מזכירים את חיפה.” זה עלבון ליופייה המפוקפק של חיפה המתועשת.

הרכבת עוברת דרך תחנות שנראות יותר ויותר מטונפות- תוך כדי שזוג צעיר מזדווג כמו זוג צלופחים לצדינו. אפונדי מותירה אותי בתור הארוך לאקרופוליס שנחלש על ידי גובהו הפרתנון, ה מקדש אתנה של העיר אתונה. היא לא תצטרף אלי אלא תיסע עם אחד החברים שלה לאלוזיס. אני אמור לבקר את הפרתנון, מוזיאון הפרתנון, האגורה, ולהיפגש איתה במתחם השוק הססגוני בשם הפלאקה- סך הכל, מינוס מקדש זאוס השמימי, הקרמיקוס- בית הקברות ומוזיאון הארכיאולוגי מדובר ברוב האזורים החשובים של אתונה העתיקה.

התור ארוך, והעמידה בחום גורמת לי חוסר נוחות. כאשר אני מגיע לדוכן הכרטיסים האישה שואלת אותי מאיזה ארץ אני. אני עונה שאני מגיע מצרפת. השאלות הלא רלוונטיות שאחרים נשאלו הובילו לליווי חמוש ברחבי הפרתנון. אני נעזב לנפשי ומטפס בקרב העתיקות. אני מאוד רוצה להגיע למקדש של אתנה ניקה אבל אסור לי להתקרב אליו. לאחר מכן אגלה שבפתחו עמד פסל חשוב של האלה הקטה- אבל אז המשיכה למקום הזה לא הייתה לי ברורה.

הפרתנון כמובן חולש על המתחם, הוא בתהליכי שיפוץ תמידיים ורק זוויות מסוימות שלו מרשימות. הגודל כמובן הוא עצום, אבל סך הכול מלבד הגודל המראה המשתקף אלי לא מרשים אותי במיוחד. מקדש פוסידון ודיוניסוס גם הם גדולים, אבל אין גישה לחלל הפנימי, זה כאילו כל המתחם הוא גלויה מתוחה על מסגרת- הנה, לראות אבל לא לגעת. כמו לצפות במסך. כל חריגה קטנה מטופלת על ידי עשרות השוטרים המסתובבים שם.

המקדשים המפוארים של אתונה נבנו מכסף הגנה שהם לקחו מהברית הדלניאנית שנתגבשה באי הקסום דלוס. כסף פרוטקשן והחזקת צי נגד פרס ששנים רבות כבר לא היוותה איום על ערים אחרות באזור. אולי בגלל שלשם כל הממון זרם, כנראה שהשחיתות הושלכה אל עצמות האדמה והמבנה עצמו. הבניינים לא דיברו אלי. המסחור לא דיבר אלי, מלבד נקודה ריקה שבה הקטה ישבה, כל התיאטראות, המקדשים והמבנים בפרתנון לא דיברו אלי. מצאתי חיבור לאנרגיה של דלוס ומקומות אחרים, אבל לא לשם. קטפתי זית קטן מעץ הזיתים המקודש של אתנה בהיחבא ואכלתי אותו. נתתי למרירות להיכנס לתוכי- זהו, זה כל מה שיכולתי לקחת משם. ירדתי מהצד השני של ההר.

משם הלכתי אל המוזיאון של הפרתנון. זה שונה מהמוזיאונים השונים של אירופה- שוב המון פיקוח. כאן מותר לצלם וכאן לא, להפקיד הכול בארוניות למרות שהרוב נעול מאחורי זכוכית מחושלת, אי אפשר להרגיש את ההיסטוריה, והכל חנוק במבנה שעשוי מזכוכית וברזל. ראיתי פסלים, במיוחד של נערות צעירות ואלים. ראיתי כדור כישוף שנקבר מתחת לזירת מרוץ כרכרות כדי להביא הצלחה לרוכבים הנכונים. איבדתי עניין אחרי ארבעים דקות בערך. ראיתי יותר מעשרים כדי יין, ושום כיתוב מעניין, חנויות המזכרות יקרות ומוצרים ירודים.

משם הלכתי אל האגורה. האגורה מסתבר, נסגרת מוקדם מאוד היום כי יש שם פסטיבל מוזיקה. מיהרתי לחפש את המזבח של הקטה שנמצא שם, אבל לא מצאתי אותו. מסתבר ששאלתי אנשים שנמצאים ממש מול המזבח עצמו, אבל אם לא הייתי שואל הייתי רואה את המזבח פשוט מעבר לדרך החצץ. ראיתי את מקדש הפייסטוס, שבשלמות ובגודל שלי הרשים אותי הרבה יותר מהפרתנון בעצמו, ואז לאחר הצצה מהירה בחלקים אחרים נאלצתי לעזוב, כאשר אחד השוטרים אמר שהמקום נסגר עבור פסטיבל המוסיקה שלו.

היציאה מהמתחם הובילה למקום מלא מסעדות. בחרתי אחת שנראית טוב ומעוטרת בעתיקות. הבעלים שאל אותי באנגלית מאיפה אני. עניתי שמישראל. פעם ראשונה שאני מודה בישראלותי ביוון. הוא מתחיל לדבר איתי עברית משובשת ומסתבר שאחיו עובד בחיפה- גלובליזציה זה דבר נפלא מתברר. אני מקבל יחס מלכים ומזמין צלעות כבש ברוטב ציזיקי. הבטחתי זה מכבר לשלוח תמונה לשלאויה של הצלעות כבש הללו- בזמן שאני ממתין לאפונדי. אפונדי מתקשה להגיע ובצדק. האגורה סגורה והיא צריכה ללכת מסביב. אני גם נלחץ כי אני בארץ זרה לבד בפעם הראשונה. אנחנו מוצאים אחד את השנייה ומנסים להתאפס על עצמנו לקראת הנסיעה לפלאקה ולקניות המרכזיות שלנו.

מבשמים מוצקים שמגיעים מהודו ומוגשים בכדי חומר קטנים, ועד צלמיות של אלים (לא מצאנו הקטה, אבל כן פסלים פאן וארטמיס שחיפשתי)  ופותחני בקבוקים בצורה של פין, תגליפים מעצי זית, זיתים, כדים קטנים ומצוירים וקופסאות חומר הצטיידנו בכל טוב וכמעט סיימנו את התקציב שלנו. אפונדי ואני עמוסים עלינו חזרה על הרכבת. הרכבת הובילה אותנו לתחנה המרכזית של פיראוס, עם שעה זמן להגיע חזרה לספינה. במידה והפסדנו את הספינה כמובן, ניתקע באתונה- בתת המודע של אפונדי זה מה שהיא רצתה. היא ביקשה זמן להתאפס ולסדר את חפציה בצורה סבירה יותר. כאשר ראיתי שזה לוקח יותר מחמש דקות ולא ניתן להאיץ בה, רבנו.

בזמן שאיבדנו את דרכנו בדרך לספינה היא החליטה שהיא רוצה לקנות גיירוס- הסבא רבא של השווארמה הישראלית. החלטתי להתמסר כי היינו לפחות קרובים לנמל. לא ידעתי שזמן ההכנה של גיירוס הוא לפחות רבע שעה. בזמן הזה שתיתי לימונדה תוססת- אחד המשקאות של יוון. יוצר הגיירוס טיגן פעם נוספת את חתיכות בשר החזיר, ערבב אותם עם יוגורט וירקות והכניס אותם לפיתה לא חתוכה כמו שמגישים טאקו. הוא ארז לנו את הכול באיטיות, ואנחנו רצנו לספינה. הגענו אולי דקה לפני שהיא יצאה בלעדינו. אם היינו מפספסים אותה, הייתי מתרגז נורא.

 

המשך יבוא: בפרק הבא, הדרמה הקשה של סנטוריני.

 

ארדן

של הגן

“