בערה במבט פאגני

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-07-15

אני לעיתים רחוקות בלבד כותב משהו אקטואלי. הסיבה מדוע אני עושה זאת עכשיו היא בגלל שיש לאירועי היום (או אתמול) משמעות שאני יכול להפיק ממנה. היום אני רוצה לכתוב משהו קצת אחר על אש. משה סילמן, דוכא, הוכה ואיבד את כל הרכוש שלו ונזרק לרחוב, בחר לכתוב מכתב לקוני ובעברית גרועה “”המדינה גנבה אותי”” ובצורה שמראה על חוסר חינוך והשכלה. לא שהשכלה היא הכל, אבל אם הוא כבר טרח לכתוב משהו במחשב היה ניתן להניח שהוא יקבל עזרה בהגהה- השימוש שלו בשפה עממית לעומת זאת גורמת לעליה ברמת ההזדהות למצבו, שלא תתקבל אף פעם משפה גבוהה כמו שלי לדוגמא. אז אני מחייך באירוניה. משה סילמן למעשה הצליח.

במה הוא הצליח? הצתה עצמית על מנת לבטא מסר פוליטי היא לא משהו זר. במזרח הרחוק, כמו יפן סין, ולדעתי גם בארצות הברית ואנגליה- המסר של דיכוי עמוק מוצא תשומת לב בבערה עצמית. עכשיו הסיפור שלו נמצא בכל הכותרות. סבתא שלי, אמירה פלוטקין, שתקעה לעצמה כדור בראש לאחר כמה ניסיונות התאבדות כושלים, וכתבה מכתב התאבדות על פתקית שאיתה קונים בסופר, אפילו לא הופיעה בחדשות המקומיות. ההתאבדות הבוערת לעומת זאת, מקסימה אותנו. ההתמסרות המלאה לאלמנט האש. זה לא משנה כמה שנים עברו, והעובדה שאנחנו כותבים בבלוג ולא מעבדים את האדמה במו ידינו. זה לא משנה לאיש. זה לא משנה שהדת המונותאיסטית ליוותה את חיינו של רובינו. יש בקונספט הזה של תופת, של הקרבת קורבן אדם, במיוחד כאשר הוא מרצון אלמנט טקסי חזק ומשכנע.

משה סילמן הוא האיש עם הקרניים. רוב הטקסים והאמונות הניאו-פאגניות שיש להם נגזרת וויקנית בוחרים להכיר בקרנונוס כאישיות פולחנית מרכזית. קרנונוס הוא אל מקורנן ממקור קלטי. על שם מה הוא מקורנן? בעבר של בריטניה היו מקריבים בעיקר בתקופות קשות של בצורת או מגיפות אנשים לאלים. לרוב היו אלו כוהנים או אנשים מקודשים, אבל גם בני אדם מן השורה הקריבו את עצמם. אותם מוקרבים קיבלו על עצמם תפקיד קהילתי חשוב: הם ישבו בין עולם האלים לעולם האדם, לא יהפכו להיות אחד המתים הרגילים, ויעבירו מסרים חשובים של בני האדם הסובלים לאלים. הם יעמדו לתקופת מה בצומת דרכים בין החיים למתים, ויביאו את הברכות מן האלים לבני האדם. זה היה מקובל. גלגל השנה נסוב לו, וככל שהאדם התרחק מן הטבע, הקורבנות הפכו להיות יותר של בעלי חיים עבור מטרה דומה. לרוב צביים. אז אותו גבר שהקריב את עצמו, תואר עם אותו קרני צבי שהוקרב לאחר מכן. כך נולד האל המקורנן קרנונוס.

באמונה אפריקאית כמו הוודו, יחכו עכשיו שמשה סילמן ימות. הוא יהפוך להיות איש קדוש, מרטיר, והתמונה והפסלים והבובות שלו ישבו על המזבח. כאשר יגיע מצב שבו אדם יסבול מבירוקרטיה אלימה בארץ ישראל, עכשיו הוא לא ירוץ רק לאלים קרים, שאחראים על לחות, פיריון ומשטר. הוא ייתן לרוחו של משה סילמן מנחות- מזון, אלכוהול, ואפילו ישרוף שטרות כסף עבורו. הכל כדי לגייס את הרוח הזו לעזור, להגן ולאפשר חיים טובים יותר.  אם משה ישרוד לעומת זאת, זה יהיה אסון רוחני וכל הדרמה שנותרה מהצתתו תהיה סך הכל ריקה ופופוליסטית.

ואני? אני נקרע בין הומניזם לבין האמונה הוודאנית שלי. מצד אחד, גודלתי להאמין שחיי אדם הם הדבר החשוב מכל, אבל לאילו חיים הוא חוזר? חיים של דלות, נכות ועכשיו בעקבות השריפה, חיים של עיוות ואובדן. מצד שני, חיילים רבים מתים כדי שנשרוד במדינה הזו ונרגיש ביטחון. משה סילמן ימות כדי שיהיה לנו טוב. אז מדוע לא לאפשר למותו להפוך לכוח רוחני סוחף, לא רק מבחינה סמלית ופוליטית אלא כלי כוהני ומאגי בידי המיודעים להביא לחיים טובים יותר, לחיים שבה המדינה משרתת אותנו ולא רק אנחנו אותה?

אני מהרהר בכך.

ארדן.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.