פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2010-01-24
הרשומה מוקדשת להקטה טריוויה, של הדרכים.
ידעתי כבר מראש שהשבוע יכביד עלי. יום שלישי, יש לי תרגיל בימוי. הנושא? התחבושת. איך אני בודק ועובד איתה? אני מכין ממנה קטורת ריחנית כשהיא ספוגה מדם מאדם שאין לו בעיה לחתוך את עצמו בשבילי. שלושה שחקנים. לא קל להביא את כולם לאותו מקום ואותו הזמן. הם לבושים בבגדים אפלים וגותיים. הזכר כצפוי, חותך את עצמו. דמו נספג בתחבושת הנגזרת מעל מחתת קטורת המכילה את עץ הבושם ההודי, מה שגרם לניחוח הקריר של עץ הבושם הזה להיות מחומם קלות על ידי הדם- יצרתי דחייה ומשיכה בו זמנית. היו צרחות בקהל. סך הכל, גם עם אפס חזרות זה היה מאוד יפה. יש הקלטה, כאשר היא תעלה לאינטרנט אשמח לספק קישור ישיר. באותו יום שלישי פניתי גם זמן לטקס מלאכי שהריח במובן קלאסי קצת… וודו. קיבלתי אותו ממורה דרך שאמני מסויים. אעביר את רכיביו לאלו שזקוקים לו ביותר. נראה מי ירצה עכשיו שלוש משאלות.
יום רביעי, אחרי שיעור אופרה ישבתי ללמוד את הטקסט של הטקס ליול. כפי שאתם רואים ברשומה הקודמת, זה לא טקסט פשוט או קצר. אני עוד שבוע קודם לכן, ראיתי נס יול: ידידה שלי שבשל הכפשות ואלימות מילולית נגדה ברשת החליטה בכל זאת לעשות את יול ולהתיז את ראש הכימרה. אני גאה בה מאוד. ביום חמישי שהיה עמוס מאוד, מלבד יום לימודים משמונה בבוקר עד שש בערב, הייתי צריך לנסוע, להרצליה, בשביל לראות את מקום הטקס. לבסוף, פגשתי את קיקאהה שישב איתי לאכול סושי בלב המפלץ. (זו לא שגיאת כתיב משעשעת, זה אוית ככה בכוונה) נסענו ברכבת כשהייתי כבר חצי רדום, ירדנו בתחנה, שם התראיינתי על ידי כתבת “במחנה” על דתות לא קונבנציונליות בצבא ההגנה לישראל. אבוני באה לקחת אותי משם ורתחה שזה לקח כ”כ הרבה זמן. לבסוף הגענו לשטח של יול. עץ שיקמה עצום וקסום בשדה רחב ובלתי מעובד. לא ראינו דבר באותו ערב כי הערפילים איימו להעלים אותנו מן המציאות הזו.
ואז היה יול- ערפילי ולח במקום שבו הטבע קסום. התאורה הייתה לא קיימת- ואולי זה הולם ללילה החשוך ביותר בשנה. מילא, הבחירה במקום טבעי תמיד מכילה בעיות. התיאטרון יצר את עצמו- לא כצופה-קהל, אלא כקהל משתתף. נתינה של זרעי חיטה וטיפות מים קדושות בדרמה של היקום- שמסביב. ובחירה שהיא טעות מבחינתי. הבאתי טקס תיאטרוני שזר לאלו שרגילים לטקסים אחרים: טקס שבו יש תהליך ברור של עשייה אישית. במקום זה סמכתי על אלמנט קהילתי שהיה צריך להתקשר במהירות. ואולי אני כן במקום שמאתגר את הקהילה הזו ככה, אולי זו זכות שיש לי. דברי הימים ידברו על החזון שלי ועל הגשמתו. הטקס הכיל יופי מושלם בשל עצמו ונראה אם הוא ישנה משהו במארג הסיפור של הקהילה הפאגנית. החוויה האישית שלי הייתה הלוך וחזור מביתה של נועה שגרה ליד העץ הקסום, הכנת ארוחת צהריים מאוחרת ועזרה בסחיבה- הטקס וארגונו היה שלי. בחרתי בטל הנאווה שתזמן את היסודות בדרך שתהיה לה נוחה, בתלמיד יקר שיטיל את המעגל, ואני טיהרתי את האנשים באמצעות הרעשן שלי. מורה הדרך השאמני ואנאבל שיחקו את הדמויות הראשיות. התנועה הייתה אסטטית וכמעט בארוקית- ההגייה היתה טובה גם ללא חימום. ואני מרוצה. המזון היה צמחוני ומתוחכם.
במובן האישי זה זמן לא קל עבורי, מריבות ועוינות שלא פסחו על דפי הבלוג הזה. תזכורות מן העבר, גורמים לי לרצות להרפות, להסתתר בצללים. יהיו כאלו שירצו שכך יהיה המצב. אני לא יודע אם זה דבר רע בסופו של דבר להרפות. אולי זה יאפשר לפצעים להעלות ארוכה. אבל אז באותו הרגע של היאוש שמרטיט את הלב ומעצים את העין, בא דרקון הארד. הוא עם פנים חכמות- חסרות גיל, ומצמיד את לועו העצום לגבי. מזכיר לי מדוע אני כאן ונופח בי נשימת חיים. נשימתו הדשנה, עם ניחוחות שלא ניתן לתאר מבשמת את גופי ונפשי האנמית. השבועיים האחרונים ללימודים היו סיוט מתמשך, עייפות ולאות, משיכה הלאה, וכמובן שאני מתכנן שיעורים ולימודים עבור התלמידים שלי- אבל אלו, מכיוון שאני נותן את כל כולי כמעט תמיד מתישים. אחרי שיעור אני יכול לישון שש עד שמונה שעות מבלי לעפעף או לאבד שנת לילה.
מזג האוויר לפחות משתף פעולה. אני נהנה מן הרוחות, הן משחקות בשיערי הכסוף-שחור (מתנה שהיא מעמד מהקטה עצמה) מלטפות את עורי החיוור ואת שפתי. אני נהנה מחורפים ארוכים ורטובים. ללכת במרפסת כאשר כל העולם רענן ורטוב, להנות מהכפור שממלא כל פינה ויוצר תבניות קרח חיות על חלונות ועל דלתות, להנות באופן כללי מהקור והרטיבות. מהתכרבלות בפוך, ומאמבטיות לוהטות… תחושה של ניקיון, וניחוח האלוורה הסינית שבוער במחתות הארד בביתי מביא קרירות לנפשי הדואבת לעיתים.
אם זמן החורף פצחתי גם בקריאה: קראתי פנטזיה יפנית (סידרת האוטורי של ליאן הרן) קראתי פנטזיה סינית (קיסרית של שאן סה) קראתי עוד ועוד, ורק לטרי פרצ`ט התכחשתי. זמן רב הוא היה הספרות החביבה עלי אבל הרגשתי צורך לנוח ממנו. עם חוש הקריאה הזה ועם ההשכלה הקלאסית שרכשתי באוניברסיטה- הרעב לספרות יפנית קלאסית החל מכרסם. הסופר היחיד שדיברנו עליו באריכות היה הארוקי מוראקאמי שמרצתי מיכל דליות-בול תרגמה את ספריו. הספרות שלו בהחלט מעניינת ורבת רבדים אבל חסרה את היפניות המסורתית שאני כה כמה אליה. במילה אחת מיקי ציינה את קנזבורו ומישימה יוקיו- הסופרים של הספרות הגבוהה ולא הספרות הפופולארית. אל הספרות הגבוהה אני משתוקק. אני בוחר טטרולוגיה של מישימה יוקיו “הים הפורה”- שהושלמה לפני מותו בהראקירי- מול הצבא כאשר נאומו שביטא רצונו להפיכה והשבת הכוח לקיסר, התרחש, וכשל. דימויי טבע אסטטיים ומתוכננים היטב מכינים את הדרך לטרגדיה שבספר הרביעי “המלאך הנרקב”. ועבור אואה קנזבורו אני בוחר את הכתיבה שלו על הירושימה. מודרני, אבל בתבניות של ספרות גבוהה. אני אראה. אני שואל אחרים אם הם מרגישים את הרעב והחוסר בידע ספרותי של התרבות היפנית. הרי לא ניתן להבין את ישראל ללא התנ”ך וללא מגילת העצמאות, אז מדוע שיצפו ממני להבין איזו מדינה אחרת ללא הבנה מעמיקה של הספרות שלה? האם המודרנה מחקה את היכולת שלנו לקרוא, לחשוב ולהבין? אני שאלתי אחרים- הכמיהה דומה. אתייעץ עם ראש החוג לשעבר, פרופסור רותם קובנר, אולי לו המזור. ואולי אקים עצומה ואהיה פוליטי לשם שינוי. נראה.
אני מדבר עם אריאלה פיקסלר-אלון לא מעט לאחרונה (מה יש לי עם אנשים שיש להם יותר משני שמות? אין לי מושג) ובאופן כללי היא מספרת לי שיש לה רצון לגונן עלי. כנראה שהפגיעות שלי קצת נחשפה לאחרונה. אני זקוק לקרבתם של אחרים אחרי שנים של צורך בדממה ובקפיאה. ברקע המנגינות החדות של האופרות של ז`אן בטיסט לולי מתנגנות. הצ`מבלו מזכך אותי, מאוורר אותי ולפיכך מקפיא את הרגשות ומנקה אותן. אריאלה מלמדת אותי את ניסיון החיים העשיר שלה על ידי סיפורים. אני נהנה מסיפורים של אנשים. כאשר אני מדבר עם אדם למשך זמן מסוים לומר לו “ספר לו סיפור” בטון המתפנק שלי בדרך כלל מושך משהו החוצה. יש אנשים שעובדים רק עם הקשרים ואותם אני מאתגר הכי הרבה- הסיפורים שלהם פשוטים אך מחנכים ביותר. אריאלה מספרת לי על מה שעובר עליה עם תפוז, טרגדיות של העבר- דברים שהם עשויים להיות סודות מקצוע לכל אדם שהוא אינו אני. אני מטריד אותה, אני דורש מאותה גברת שלומדת בקורס שפים להכין לי “פסיון בסרקופג” מאכל עילי צרפתי שהוא פנטזיה אישית שלי כבר מעל לשנה. היא מטרידה את אורן גירון, השף שמלמד אותה, ושולחת לי אימיילים זועמים. את הפסיון שלי כנראה אקבל. תודה ארי, על סבלנותך לטעמי הדקדנטי, המעודן והמפונפן שמסרב להכיר בדברים רגילים אלא מחבב את הנדיר, היקר והקשה להשגה.
לעיתים רמץ להבה- של תשוקה מגיע אלי מרחוק. סיפורים של ריקודים שאמניים סביב מדורה, של חיים ללא אחריות ולפיכך ללא קשיים מיוחדים מגיעים, סיפורים כמו ספרו של גבי ניצן “פרא” על כישוף מסביב למדורה, משקאות פיוטה מאגיים על האמת שמעבר… אני משחרר את תשוקתי לאלו בנתיים. גם אם יש לי זמן פנוי הוא מוקדש ללימודי. בתואר השני שלי אולי יהיה לי פנאי גם לדברים אחרים. אני מתנחם במחשבה הזו- ומוותר על סדנא להכנת כלים שאמניים. יהיה עלי אפוא להקדיש יותר תשומת לב לדברים שקורים מסביבי. אני לקחתי על עצמי תלמיד חדש, שיש איתו לא מעט עבודה. הולכים לצלם אותי שוב לעיתון “במחנה” שם ראיינו אותי על שירותי הצבאי וחווייתי כפאגן שם. אני לא נאיבי לחשוב שיש יכולת להראות צד חיובי בכל זה, אבל זה מביא שוני למודעות. אני מקווה שיהיה פחות או יותר בסדר.
אני צופה אחרי שנים רבות בסרט “הכישוף” ומבין הרבה יותר טוב. אם קודם האקטים עצמם של המאגיה שם הקסימו אותי והפעילות של הגיבורה הטראגית היו כאלו שיכולתי להבין ולהתעלם מחומרתם, הראייה הזו שוב לא נוגעת בי- הכאב של האנשים נראה הרבה יותר חשוב היום- מסתם כוח “לעשות הכל יותר טוב”. הטקסים שנראו לי מתוחכמים ויפים היום מצויירים כגסים, חסרי אמצעים ויצירתיות.
לידי יושב מו, וכמו רבים אחרים יש לי יכולת לחוות משהו דרך העניים *שלו* ולקבל את החוויה האישית שלו. אני ראיתי לבדי כשפים. איתו ראיתי אנשים. אירוני במידה מסויימת. אני מסתכל על אנשים בדרכי- חברים ואויבים.
הסופה מגיעה.
אני ממתין.
ארדן.