ריקוד אקסטטי II

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2009-01-09

קשה לי ליצוק למילים את כוחו האמיתי של הריקוד האקסטטי. אני רק יכול לספר עליו מנקודת ראותי וראות חיצונית, כי כאשר אני רוקד כל זה נעלם. אשליית העצמי- אשליית ההפרדה, מתפוגגת יחד עם הגוף, וכל מה שקיים הוא מרכז המודעות שלי המורחבת עד אין סוף- עצמי שלם. בחוג שלי אנחנו לומדים על אנטונין ארטו– האמן הצרפתי שקיבל השראה מצפייה בתיאטרון באלינזי (של המדינה באלי) וראה את הסיפור המיתולוגי והנצחי של המכשפה הרנגה. במהלך ההצגה כל אדם שצופה במכשפה המסמלת את המוות נכנס לטראנס. אנשים דוחפים לתוך גופם סכינים, פוצעים את עצמם, דוחפים סיכות לעיניים אבל אינם נפגעים. כאשר אנטונין ארטו גילה שכל איש ואישה בבאלי יכולים להיכנס לטראנס שכזה- הוא החליט שתיאטרון צריך לחקות את האפקט המאגי הזה על הקהל. עד מותו בגיל צעיר, הוא ניסה ליצור את התיאטרון המשכנע ביותר, המאגי ביותר שיכניס את קהלו לטראנס.
 
כשאני צופה בסרטים הללו- של התיאטרון הבאלינזי אני רואה ריקודים, ריקודים ועוד ריקודים אקסטטיים כחלק מתרבות שלמה. ומוסיקת גמלן (gamelan-סוג של קסילופון) מהממת ומהפנטת. בנוסף, כשאני מסתכל על טקסי שינטו יפאנים- יש תיפוף מדהים על תופים בכל מיני צורות וגדלים וריקוד מסודר וכאוטי בו זמנית (וחוסר סדר אצל היפאנים זה נדיר, תאמינו לי) שמביא לאקסטזה רק מצפייה בו. הכוהן הגדול מחזיק מקל עץ שיש עליו נייר גזור בצורה של ברקים- כוחו הטהור של הנייר הלבן, וכוחו של הברק בזרועות כוהן השינטו מנצחים על אלפי יפאנים בריקוד אקסטטי מלא.
 
אני שואל את עצמי- בהרבה דתות פוליתאיסטיות ריקוד ואקסטזה הם חלק מן הרפרטואר הריטואליסטי הרגיל. איפה זה בשלושת הדתות הממוסדות? ישנם זרמים בנצרות היום שגם מכניסים ריקוד כחלק מפולחן (אבל אלו קבוצות קטנות של יוצאי אפריקה שהם כמו שנאמר עליהם “99 אחוז קתולים ומאה אחוז וודו”) ודרווישים שמסתובבים ומאמינים שהם יוצרים עמוד אור בין האדמה לשמיים באיסלם. ביהדות לעומת זאת זה אלמנט שאני חושב שהוא ברובו אם לא בכולו-חסר, ואני חושב שאני מבין למה. אקסטזה- חושים וגם אורגזמה מינית היא הקצה השני של העבודה הרוחנית המונותאיסטית. אני חושב שזה ההפך של הסיגוף שהפך כה נאה בעיני החברה של המקרא.
 
מין מקודש, קולה של אישה מזמרת- מילות קסם, עירום ו”לבוש שמיים” הכל הפך טמא, משהו ש”הזרים עושים.” וגם בן זוגה של האקסטזה- המוות גם הוא הפך למלוכלך. ואכן, ההשפעה של התרבות ממנה הגעתי אינה נחסכת ממני. ישנה הזרה בתחילה- שאני רואה את הפראים הללו רוקדים בטירוף עם נוצות וחרוזים בשיערם- למרות שייתכן שזו הדרך שבה אני נראה כשאני באחד מהריקודים הקדושים שלי. התחושה היא לעיתים בלתי נמנעת. לעיתים אני מביט לתוך הסטודנטים שלומדים עימי את עקרונות התיאטרון הטקסי והמסוגנן. הרבה מהם מתקשים ולא מבינים את זה. טקסי החניכה, הנישואין והמוות הפכו חסרי תשוקה בחברה שלנו, ריקים. משמעותם החברתית אולי עדיין קיימת- אבל המאגיה שלהם ניזוקה. המילים והטקס הפכו להיות הכרח ופחות חגיגה של החיים.
 
אני לא מאשים את החברה בדקאדנס הזה. ולא את הדורות האחרונים. יש סימנים כבר מתחילת האמנות והספרות העברית לסימני הניוון הזה- שבו לאיש לא איכפת מאף אחד אחר. היחיד הפך למרכז ואילו החברה והקשרים שבה שמתוחזקים על ידי אותם ריטואלים- החלידו והתפוררו. ביאליק הנבחר על ידי ישראל כמשורר לאומי ולדעתי זו הייתה טעות, בכתביו הוא מציין את החיכוך בין העולם הדתי- לעולם החילוני בעל חזות הקידמה הנוצצת. הוא אינו מוצא את עצמו בנוח בשום מקום בסופו של דבר- ייתכן שהיה לדור המבוגר יותר תיקווה בעבור הדור הזה כי אלו שיוולדו לעולם שבו הטכנולוגיה במרכז והקידמה שולטת, הדור הצעיר ימצא כיוון ומטרה- ויחיו חופשיים מהסבל שפקד את הדורות הקודמים. אבל לאנשים יש נטייה לשכוח את האיזון, והמחיר של החופש הוא גם מחיר הערכים הישנים שנעלמים כאשר הם לא נכפים מתוך הכרח אמיתי.
 
ככל שהזמן עובר אני רואה את הקרעים- את הריק המנטלי והרגשי מתגבר. את הרעב לאשליות גובר והרצון לבנייה פוחת. אני לא מטיל ספק לעומת זאת שגם התהליך הזה יעבור בסופו של דבר אנטרופיה מפוררת וכוח יצרני חזק מצד שני יבוא למלא לבבות אנשים. אין פסימיות או אופטימיות בדברי- אם כי תצפית אימפירית כמעט של האירועים סביבי. לעיתים אפילו התשוקה והאקסטזה בעולמנו כה זרה, וכה מזרה אימה לפעמים שאנשים חושבים שהם לא בסדר כשהם חווים אותה או שיש בה סכנה ומינון לא נכון. כמעט ממחצית הנשים לא חוות אורגזמה- וגברים נעשים מכורים למין. יש פחד מעירום ואוננות- וריקודים ומוסיקה קצבית פעמים רבות נדחים לשוליים של החברה ואינם נמצאים במרכזה. הם מתנהלים בלילה במועדון שכוח אל ולא תחת השמש.
 
יש פחד מן הטירוף והכוח הזה. אולי בגלל שבכאוטיות האקסטזה יש חוסר הבנה ישירה ומנטלית. אולי בגלל שיש כאן למעשה אלמנט שהוא לא חברתי אלא אישי- וחברה שמתקשה להלחם על יציבותה מתנגדת לאלמנטים שכאלו. אולי אצל אחרים זה נחשב לפשוט ביזבוז זמן לא יצרני. זה בהחלט כוח שצריך להילמד יותר לעומק לדעתי.
 
ארדן.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.