לחימה של אהבה

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2009-11-13

כביכול אוקסימורון, אבל לא תמיד מסתבר. אנחנו נלחמים עבור הדבר שאותו אנחנו אוהבים, אנחנו נלחמים באמצעות אהבה ובאמצעות שינאה, אבל אנחנו בעיקר נלחמים, עבור עיקרון, או מצב מדיני או עבור הצבע של הדגל שבסופו של דבר לא משנה שום דבר בזהות האישית שלנו. אנשים היו אנשים לפני רעיון הלאומיות ואחרי רעיון הלאומיות- אני זוכר את מה שלימדתי את עצמי: זה חשוב לתת לדברים שמות, אבל כשמגיע הזמן חשוב גם להסיר את התוויות כאשר הן הופכות מטרד.
 
כשאני הולך ברחובות הארץ הזאת, עטוי שחור כמו מוסכמה שמגנה עלי ומסמנת אותי כאחר, אני מוצא מעט מאוד סיבות לאהוב את הישראליות הזאת- גאווה לאומית שמסתירה ריקבון מהסוג המסריח ביותר, חוסר נימוס וסיגנון, אי הבנה של הדברים הטובים בחיים כמו תיאטרון איכותי או אפילו אוכל טוב. אני לא רואה את זה.
 
זה לא שלא ניסיתי- באמת, כשהם באים אלי מבקשים לחשים, אני שומע על העולם מהם. אני מתעלם מחדשות, טלוויזיה, עיתונות ואפילו עיתונאות אינטרנטית, וכשהם באים הם לא אומרים דברים יפים על המציאות הישראלית. ואני לא מחפש את מי להאשים כי מי שיוצר מציאות זה אנחנו בסופו של דבר. אבל יש, יש גם דברים שגורמים לי לאהוב את ישראל. לא הרבה. מעט. גבי ניצן הוא אחד האנשים שגרמו לי באמת לאהוב את הארץ. ספרו בדולינה היה חביב, אבל הספר שלו “פרא” (ולדעתי הפרוזה הישראלית הראשונה שמזכירה ניאו פאגניזם ומכשפות) היה מעורר ומעלה דמעות בעיני. אני זוכר כשקראתי אותו לראשונה, הייתי בצבא. הצבא כמובן השתנה והתפתל כמו המציאות שרקמתי אותו להיות עבורי, והספר גרם לי לדמוע ובצורה טובה. הוא מכיל עבורי קטרזיס. ובמשך שנים ארוכות? דבר לא נגע בי כמו הספר הזה. אני גדלתי מאז הצבא, השתניתי מאוד, התרככתי כלפי אנשים מסויימים, התקשיתי עבור אחרים- סבתי התאבדה, סבתא השנייה עדיין סובלת מסרטן, גלגל החיים מסתובב וזה מספק אותי כמו שזה מטריד אותי.
 
ואז הם באו: קרקס דחקה. הם באו לעירי לפני שנתיים ולא ידעתי על זה דבר. בין כה וכה הסיבה היחידה שלי ליציאה מהבית זה הטיול היומי שלי שרודף את השכונות של טבריה, או רכישות של דברים הכרחיים שאימי לא יכולה לבצע בשבילי. קירקס דחקה הוא קירקס בין לאומי שהתגבש בשבט ריינבו- ומכיל אמנים מאירופה ישראל והצד הערבי של ישראל. הליצן הערבי, מוחמד חשימה, בנעוריו עבר “תקרית” של טעות בזיהוי על ידי מסתערבים וחטף יריות בגב. אחרי שנים של פיזיותרפיה הוא מסוגל ללכת. כמובן שמדינת ישראל מתכחשת שהיא צריכה לתת לו פיצוי כלשהו. ומהצד השני של המתרס אני מכיר אחד שבזמן מלחמת לבנון השנייה לחם לצד ישראל וירו עליו באזור זה ממש. יכולת ההליכה שלו בקושי חזרה, והוא איבד את שמיעתו. ישראל מכירה בו כמובן כ”נכה ב49 אחוזים”. “בקרב הבא שלי, אני אלחם במדינה”. הנה שני סיפורים משני צדדי המלחמה- באיזון מושלם של יין ויאנג. שניהם אנשים, שניהם אוהבים- והאש והעופרת של האהבה הזו עלתה להם יקר. לפחות זה שקרוב אלי הוא לוחם. לוחם נכה- מטרת קיומו ננטלה ממנו. אהבתו ללחימה הפכה למשחק.
 
והמסר של הקרקס? השפה הבין לאומית האמיתית היא החיוך. מקים הקרקס הוא חייל קרבי, טייס קרב לשעבר, עומר דלומי, שלמד בבית ספר לקרקס בישראל. אמנים מכל העולם ומכל העולמות הגיעו: כאשר אמנית מחו”ל שואלת את מוחמד על הסיפור שלו, היא בוכה על כתפו. ואז היא צוחקת מהקלה כשהיא מבינה שהסיפור בעבר. “אתה רוצה הילינג?” היא שואלת, ומוחמד המוסלמי שבא ממדינה שבו כל הדברים הללו הם בפשטות כישוף שחור, לא יודע מה זה בכלל. הוא מאפשר לה לשלוח לו אנרגיות של ריפוי, גופו הגדול נרפה למגעו של גופה הדקיק בה. דימעה זוגלת לי על כל הביזבוז של הלחימה של האהבה הזו- אני ממהר להוציא ממחטה ולקנח את האף. זה הכל אלרגיות אתם מבינים, הבעת רגש לא מעושה מול קהל גדול של אנשים תגרום לאנשים לדרוך עליך בסוף- גם זו ישראל.
 
הקרקס תם, אבל הסרט עליו יצא. לוחם של אהבה. זה לא שייקספיר, האמנות שם היא עממית, ביינונית לכל היותר- המוסיקה נחמדה ורגשנית, רומנטית, ההומור חמים ובייתי. הקרקס נדד לעזה, ולמקומות שהמילה “בעייתיים” בשבילם היא לא סתם מילה. איך מתמודדים עם זה, עם העולם האחר מעבר לחומות הבדולח שיצרנו? הן כה בלתי נראות שאפילו אנחנו, הפתוחים והיאפים לא פתוחים במקומות הללו? אנחנו שהפכנו את המילים “עירבוב תרבויות” למילה גסה, לקללה. וככה קבוצה של היפים, במקום לשחק ולעשן סמים, ישבו בטבע, עבדו על מוסיקה וצבע, צורה ומשמעות- הביאו צחוק ואור לאפלה. כל הברכות שיש לי- שיהיו על ראשם. ובצחוק אנחנו מכירים- אנחנו מזהים את האלוהי שבתוכנו, האל והאלה שגרים בכל אחד, אורות וצללים- מבהיקים לנו ברגע שבו איננו שולטים במסיכת פנינו ומראים את האני הפנימי.
 
יש לי מאבקים משל עצמי כרגע. טוטם העכביש מתחזק, שולח קורי משי, מחזק ומפרק קשרים- חלק גדול מזאת, עדיין איני מבין. אני מלמד חמישה תלמידים עכשיו, ויש לי המון עבודות ודברים לעשות. אחלו לי הצלחה.
 
נ.ב- העיצוב של הבלוג שונה כי העיצוב הקודם עשה בעיות
מקווה שזה בסדר.
 
ארדן,
של הגן.
 
 

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.