פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2007-03-25

כאן מדבר הדוב שלך.
זוכרת אותי? לא?
בואי נזכיר לך קצת. 
שיחקנו בדשא,
הבאתי אותך למקומות רחוקים מאוד.
שמרתי עליך כשביקרת את חברייך החיות הפחות נחמדות
הייתי שם להשראה שכתבת כל ספר או סיפור או שיר.
תפסתי ברוח כל שבריר חלום של שאמניות עמוקה והכנסתי אותו לנפשך תוך כדי שעיכלתי עבורך כבר חצי מסר כדי שיהיו לך חיים קלים.
הבאתי לך ריפוי
הכרתי לך את הרוח הגדולה
נתתי לך כוח ועמידות...

ולאחרונה את נוטשת אותי. מה? אני לא פרוותי מספיק? העיניים שלי לא מתוקות מספיק? החכמה העתיקה שלי לא מעניינת מספיק?

בהתחלה את מביאה הבייתה את המפלצת השחורה והמרושעת שנראית כמו שדה לילית איומה שניסתה להתאבד פעמיים ולא אוהבת שמלטפים אותה. אבל אני לא קינאתי, אני לא אמרתי מילה. ואז הבאת חיה הרבה יותר גדולה ושחורה- והרבה יותר מפחידה כי אפילו עיניין אין לה- ואני התעלמתי. הנחתי שהבאת אותם לביתך בגלל טוב ליבך האין סופי.
והתחלת לצאת שוב, להביא מאהבים ספק אינדיאנים ספק אבורג`ינים- והתעלמת ממני לגמרי. זה תקופה אמרתי לעצמי. היא תחזור, היא תמיד חוזרת אלי. אבל אז קברת את עצמך בעבודה והחלטת שאת לא שאמנית יותר.

שלחתי את המכשפה האיומה ההיא להזכיר לך. התעלמת.
ישבתי על הברכיים שלך כדי שתנוחי תקופה מסויימת ותחשבי- סתם היית מתוסכלת והתעלמת.
עשיתי לך סיוטים- והתעלמת שוב.

עשי טובה- כמה דגי קוי נדירים אני כבר יכול לאכול בגן של המכשפה האיומה הזאת?! בואי, קחי אותי, חבקי אותי
ונהיה אחד.
ונהיה אחד.

המכשפה- מדובבת את הדוב של השאמנית.

* אני יוצא בהודעה- אם השאמנית מוותרת על הטוטם דוב החמוד והמושמוש שלה- אם יש שאמן אחר שרוצה אותו- הוא יכול לקבל אותו באופן מידי עם אוכל לשבועיים- ולשבת איתי במסעדת סושי לפחות פעם אחת לדסקס על תנאי החיים שלו

ארדן.