פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-03-18

<

&

A witch like the Earth; can be both immeasurbly ancient and forever young.

אימרה פאגנית עתיקה.

מידי פעם באות אלי נסיכות. עדינות, יפות יותר או פחות ואז יש השוואה לסיפורי פיות ועלפים. אני המכשפה (הרעה, בסוגריים כי אני ציני בטירוף אבל לא ממש רע.) לחלקן שיער שהוא זהב שזור, ולחלקן שיער שהוא אבן אוניקס של כנף עורב, ומשאירות אחרי שהן הולכות עננה של בושם שמזכיר את סחלבי הגן הפורח ביותר. לפעמים יש לי את המקסמים העדינים שהידע של החומרים הנכונים ייפו אותן אף יותר. אבל לרוב זה לבוא, לבקש הצלה עבור הנסיך (שבוודאי גם יפה גם חכם וגם במקרה יש להורים שלו אוצר של דרקונים במרתף או איפה שהוא,) ואז אחרי שאני מטיל את הלחשים שלי, אפילו בעיני התרשיש או האמרלד של הנסיכות המכשפה כבר לא היצור האפרורי בעל הצחוק המלגלג והידע העמוק של מאוויים עמוקים כמו ליבו של לוטוס. לפתע העור הלבן שלי מואר במרכז המעגל, התנועות שלי אורגניות כמו העננים שבשמיים. המילים שלי מוזרות. מעקצצות על העור אבל מוכרות, כמו מגע של כנפי פרפר על המהות האנושית במרכז מדבר של רוחניות. כן. באותו רגע ורק באותו הרגע הזוהר שלי חזק יותר משלהן. זה המרכז שלי. החמש דקות בסיפור שימשך נצח. לפעמים אני מרגיש קינאה. הייתי שמח לזרוק הכל… את הכוח, העולם שלי ומה שמסביב רק כדי להיות נסיכה עם שיער עורב ועיני ברקת.

אבל לא לי הגורל הזה. לא עכשיו, ולעולם לא.

אתמול בשעות אלו ממש הנסיך התקשר להודות לי שלחשי קשרו אותם ביחד שוב. התפלאתי לשמוע את קולו. דווקא זו הנסיכה שהייתה איתי בקשר. והגורל עצמו התעוות תחת אהבתם. גם אני ראוי לכזו אהבה. ומעל גן שבתוך העולמות טווה הלחשים מנגן את הצלילים בלי מודעות שלי. ואז ברגע של הבנה עמוק, הקטה מהנהנת ואני נעלם מהחיים שלהם. הסיפור שלהם ממשיך, ויש עוד סיפורים רבים שיעברו דרכי. הרבה אנשים זקוקים למכשפה. ויותר מכפי שעשוי להראות להם. לפעמים עלי להשתמש במאגיה להפיל אותם מכיסאם הרם כדי שהמציאות תרפא את הלב השבור, לפעמים העושר של נפשי נותן להם את הלגיטימציה פשוט להמשיך הלאה…. למרחבי ליבם.

האביב קורא לי להסיר את שכבות החורף. החורף הוא אהבתי, רעשי הסופה מרדימים אותי. חום הקמין הבוער וניחוח עצי התפוח הבוערים בו, הפכו לארומה שאני קורא לה בית. הנוף של הכינרת שנשקף מבייתי זורח גם בלילה האפל ביותר כמו אלפי כוכבים. השקט והשלווה שהקיפו את בייתי ביחד עם וורדים ומשרתים- זקיפים רצחניים עם עיני לשם פקוחות כבר לא מספיקים לביטחון שלי. מה יכול להיות גרוע שיבוא מבחוץ? גנב? רוצח? הרבה יותר גרוע מה שיש בתוך הבית וזה חוסר הרמוניה ומריבות עם ההורים שלי. אני לא יודע מי יותר טיפש. אבא שלי שהוא פשוט לא יודע להשתנות או לטפל בבעיות שלו, או אימא שלי שנשארת איתו. שיתגרשו כבר בשם האלה!

אני אופה קיש. (תראו לי סטרייט אחד שהוא לא שף שאופה קיש. ועוד קיש תרד ורוקפור) הניחוחות של התבלינים משכרים.כולם טריים כמובן. למרות שכביכול פג תוקפם בחדר שלי יש לחש שימור חזק, ולכן כל התבלינים נשמרים בחדרי. הקיש נאפה בצורה פריכה חומה בתנור. ואז לפתע פתאום בלי קשר לכלום דמעה חומקת לה מעבר לריסים שלי ומעבירה שובל קטיפתי על לחי לבנה. אם הוא היה שם, הוא היה תופס את הדימעה הזאת. הוא היה שואל למה אני בוכה. היה איכפת לו מזה, אבל גם אם הוא היה שם, לא הייתי יודע לומר לו למה אני בוכה. אולי כי אני רוצה להיות אחד מהאנשי הכוכב. אלו שיכולים באמת לילל על זה שהם כלואים בכלוב מוזהב של צפחה ושן. השליטה העצמית שלי שעומדת בפני עצמה ואומנה במשך שנים עוצרת את הדימעה הבאה וזאת שאחריה. בכי לא יפתור דבר ילדה מפונקת. מספיק. את לא צריכה להמליח את הסלט החי שאת עושה עם עוד דמעות. אני מפזר את תבלין הקצח וממשיך בשאר המלאכות שעורי בית, ושיזרת צמר עבור שטיח קיר ברקמה מיוחדת. החיים ימשיכו הלאה, משאירים את המכשפה מאחור. תמיד יש עוד בעיות של עוד אנשים ואני צריך להיות חזק בשבילם, הרי אני רק עוד דמות רקע. אבל הדמעה שלי לא הלכה לעולמה בלי נחמה הפעם. הפעם היה הכלי שילכוד אותה. אור הכוכבים נגע בי וניחם אותי הלילה. לקח עימו את הכאב והסבל שלי איתו. אימא אדמה מאכילה אותי, כדי שאדאג לילדים שלה ששכחו את הדרכים הישנות.

והילדים לא מראים הכרת תודה. יש לפחות רב אחד שמשמיץ אותי בעירי שלי. אלו שמאמינים במאגיה מפחדים ממני. אלו שלא, מנסים להוכיח אותי שוב ושוב (בשם המדע כמובן, ונכשלים כרגיל) לפעמים אני מתעייף. ואני כה עייף. אני נותן מעצמי כלכך הרבה. שובר המון שלשלאות בחייהם של אנשים (או לפחות מנסה. אני לא מושלם.) ובסוף מדברים איתי על זה שאני מתנשא. אז מה?! עם כל העבודה הקשה וההקרבה שלי לא מגיע לי להיות מתנשא? עם העובדה שיש לי אבא שכבול בלחשים 24 שעות כדי להכיל את הכעס שלו, מקסם אחד עלי לפחות ושלושים אנשים בכל זמן רצוי שזקוקים לחיבוק המרפא שלי? למגע שישנה את חייהם לנצח לטוב או לרע?

אני מעביר עמוד בספר האמנות הענק. כל עמוד מלא בתמונות שהן קרע מנפשו של האמן, כן, תדפיס אילוסטרציה מולי של כאבים עתיקים כחדשים. ואז אני נעצר. כן. זה זה.

“Garden of earthly delight” של הירונימוס בוש. כמו שאתם רואים בתמונה. תמונה מושלמת של גן עדן, החיים הטבעיים על האדמה וגיהנום נפרשים מולי. לא גיהנום של ווילאות אש- אלא גיהנום של מוסיקה. אוזניים עם סכינים, אדם המשופד לנבל, משחקי שולחן, אונס ורצח. האם זה מקברי או שזה ביטוי של גיהנום אמיתי? הכל נראה אורגני כאילו קיים במימד כלשהוא בתוכי. איני מאמין בגיהנום של מונותיאיזם, אבל התמונה גורמת לי להוריד את כובע המכשפה ולרחם על אלו שנפלו שולל. מה שהדהים אותי יותר מכל היה תיארוך התמונה- 1510. האמן לא הושפע מרומני פנטזיה, או תמונות אחרות. לזו אין תחליף.

שלכם.

ארדן.