שיחרור, והמוריגן.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2004-10-04

אני חופשי. הצבא נתן לי יום מילואים בשנה (מגוחך) וחופש. השאלה היא האם באמת אי פעם הייתי לא חופשי? התשובה היא, לא. תמיד היה לי חופש. לבחור, לעשות, ולהחליט.

אז החלטתי. אני הולך לפגישה עם המוריגן. ולקאוונים (לא מכשפים) אני אסביר, היא התגלמות המלחמה במיתולוגיה הקלטית. אני צריך לסגור מעגל, אני ומדיאה.אני מוצא את עצמי ערום אחרי ששיקוי הצמחים המריר נערה לחלוטין לקירבי. אני נשכב בעדינות על המיטה ותוהה בעת שאני מביט בעשן המתאבך סביבי, כמה זמן יקח לתמצית לעבוד. אני נושם, נרגע ועוצם עיניים…

מנהרה של אור, וצומת. זה לא נראה כמו צומת, אבל זה העולם שלי, עם הנפש הטהורה שלי. אני חושב על מנהרת הקריסטל של המוריגן. אני שם. המקום זוהר, וסביב מעגלים ספירליים של זהב וקווארץ כס. ריק. אין אור. אין רעש. אין מוריגן. זה לא הולך טוב כמו שציפיתי. “מ-ו-ר-י-ג-ן!”.

“נו באמת מדיאה, ציפיתי ליותר ממך. אלפיים שנה ואת עדיין מצפה שאני אגור במערה הזו? היא כלכך קלטית! את יודעת שהעיצוב יצא מהאופנה בשנות השמונים! בואי.”

>*ריחוף קל*

אני מוצא את עצמי יושב בדירה בלונדון (משקיפה על הביג בן) סטרילית, קרירה ומעוצבת בצורה זורמת ומודרנית. על ברכי ישנה מפית שחורה ועליה ספל וויקטוריאני, (וקיטשי לחלוטין עם וורדים וסילסולי זהב) שבו תה. על השולחן: קערת שכבות עם סקונס.

“אז. יש לי מלחמה בצ`צניה, הפתעה בישראל ופרעות בקשמיר. אין לי זמן לסמול טוקס. תגידי מה שאת רוצה, כדי שאוכל לפנות אליהם.”

“עידו.”

“אה הלוחם.” היא מחייכת חושפת שיניים חדות כתער. משוררים דיברו על המוריגן ואכזריות החיוך הנדיר שלה. עורב המלחמה…. בתחת שלי.

“כן הלוחם, זה שנטלתם ממני. אני רוצה אותו חזרה”.

“אחת מהשיחות האלו אני מבינה. את המכשפה העשרים שמבקשת את זה החודש. והתשובה היא זהה. לא. אין מה להתווכח. אני לא מחזירה את המתים. וחוץ מזה, הוא כבר נולד מחדש. הוא בת של איכר טורקי. שאלות נוספות לפני שאני משליכה אותך חזרה לגוף שלך?”

“כן. הכרתי אותו שהוא מת. התאהבתי בו שכבר לא היה בו כוח חיים. למה? למה הפשרתם את אשר היה קפוא זמן כה רב? למה? ברחתי מאהבה גילגולים שלמים, למה היום דווקא זה?”

מוריגן נאנחת: “כי את כלי, אני כלי וכולנו כלים של כולנו, איך תעזרי ללוחם אם לא תאהבי אותו? זה הג`יאה שלך, הגורל. יהיה לך לוחם שיגיע לגדולה, ואסור שהוא יתאהב בבלונדה בלי מוח. הוא צריך מישהי חזקה שיכולה להזיז הרים עבורו, ולצערינו את עומדת על הדרישה. ועכשיו להתראות.”

כוח אלים שולח אותי חזרה לגוף שלי. אני חופשי. תשובות? כן ולא. בדיוק למה שציפיתי. אולי אני אוכל להטות את הכוח לגילוי העתידות עם המתכונים בספרים החדשים שאני מקבל מאמזון בקרוב. אני רוצה לדעת?

כן?

אולי.

כן.

ארדן.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.