ערפילים.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-11-17

היא קוראת לי. ויש ערפילים.

הם סמיכים כמו מרק, כמו בסרטים, אם כי בתקופה שהכרתי את המקום הזה, לא היה קולנוע. אני הולכת בשביל רחב שתוחמים אותו לפידים בוערים בלהבה בהירה. ואז אני מגיעה לצומת דרכים. אני עוצרת. כשהייתי בעבר במקום הזה, השבילים לא היו טבולים בערפילים, אם כי סביב השבילים היו עצי זית. זו הדרך למערת הנבואה. אני מכירה אותה כמו את כף ידי. הצומת מתפצלת לאלפי כיוונים. כולם נכונים או שאף אחד לא נכון. הקטה נותנת רק לאהובות עליה ביותר להגיע למערה. זה המשכן שלה. הקול שלה, המהות שלה.

אני בוחרת כיוון ומתמידה בו. בדרך יש קוצים. אני הולכת בהם, ולא נפצעת. ואז יש משעול נוסף בו נחשים ארסיים, אני רוקדת עימם וממשיכה הלאה ללא פגיעה. ולבסוף הדרך קצת לפני המערה מכילה אודים עשנים ובוהקים בלובן ואש. אני הולכת בהם. יש בי את יסוד האש, אני לא יכולה להפגע מדבר שקיים בתוכי.

בי יש הזרעים לכל דבר שאבחר, אושר, כאב- אש ואדמה. מה שאבחר שיפרה את נפשי הוא הדבר שימלא אותי. אני רואה את פתח המערה. אני נעצרת. אני בודקת את שימלתי- היא שחורה ובחיתוך עדין אבל פשוט. אני בודקת את שיערי. יש בו צמות. זה לא טוב. אני צריכה תמיד להכנס למערה עם שיער מותר- כדי לסמל את השינויים שאני מוכנה לקבל על עצמי- את השיחרור מאופנה או מרעיון של יופי, מעבר לזה הפנימי. אני מתירה במיומנות את הצמות, מעבירה את ידי על תכשיטי הכסף שלצווארי ובאוזני. הכל נקי. הכל מסודר. אני יכולה להמשיך הלאה.

ובמערה יש כיסא. הוא מגולף מאבן שחורה. הוא אינו מעוטר או יפה, רק מעשי ונוח.

הקטה תמיד הייתה פרקטית.

רגע לפני ההתממשות שלה אני חשה צריבה עזה סביב אצבעי ביד השמאלית. טבעת זהב מופיעה שם. הזהב כאילו הרגע יצא מהכבשן. הוא צורב אותי.

“וכמו שהוא צורב אותך, כך אהבתך הנוכחית מונעת ממך את המשימות המאגיות שלך. את מכשפה, או שאת אישה?” הקטה שאלה בצניפה עזה. לא ראיתי אותה טוב באותו יום, היא הייתה בחשיכה והערפילים הקשו על הראייה.

“אני שתיהן, אם אפלה.”

“אז מדוע האישה מפריעה למכשפה? מדוע אין זמן מספק לכל המאגיה שזקוקה לפורקן? מדוע לחשים שצריכים להטוות לא נטווים?”

“כי אני שתיהן. כי אני בת תמותה אחת שבה יש מכשפה ואישה. אדם וקוסם.”

שתיקה ממלאה את החלל. ההד של המילים האחרונות עדיין מרחף באוויר המערה.

“אני לוקחת אותו ממך.” היא אמרה במילים חותכות.

“את יכולה לקחת אותו ממני. אולי זה יהיה אפילו לטובתו. אבל אני עדיין אוהב אותו, גם אם מרחוק. בפעם האחרונה שערכנו את השיחה הזו לקחת את אהובי ממני והתחננתי ממך שלא תעשי זאת. הפעם- לא אתחנן. אתן לך לעשות מה שאת רואה לנכון. כרגע האישה גברה על המכשפה, והמכשפה שהיא חלק חשוב לא פחות ממני. זה לא משנה איזה צד יגבר. אני תמיד אנצח בסוף.”

עוד שתיקה רועמת.

“ומה אם אני אקח את הקסם ממך? את כל המאגיה שעמלת עבורה ימים ולילות? מה אם אני אתן את הקסם לאחרת במקומך?” היא שאלה ברצינות עמוקה.

“אז אקבל גם את הדין הזה בשלווה. אני אישה, ואני מכשפה. מחוץ לעולם החלומות אני מכשפה ואני אדם. אף אחד מהם לא יכול להתקיים בנפרד. אפילו את יודעת את זה. איני אלה. יכולתי להיות ובחרתי שלא. עכשיו מה שנותר זה להקשיב להחלטה של דבר שאינו נמצא בידי.”

“השגת איזון. את רשאית לשמור עליו, ועל כוחותיך.”

וכך הראיון נגמר, ועברתי את המבחן. עדיין יש כוויה טרייה על אצבעי במקום שבה הייתה הטבעת…

ארדן.

מוקדש ל- ל`.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.