פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-09-05
לא הצלחתי לישון הלילה. בדרך כלל המשמעת העצמית שלי תופסת פיקוד ואומרת: “עצור כאן! למרות הדאגות והחששות, ארדן צריך לישון ולכן אנחנו נתפקד מחר.” מה אני? אני ארדן, אני אדם, אני מכשפה, סיימתי צבא, אני רק לאחרונה יחסית קיבלתי את זה שאני הומו… אני כותב. יש כאלו שיאמרו שאני כותב יפה… והנה אני כאן. עדיין משהו חסר. אולי אהבה? לא נראה לי. זוגיות לא מפצה על משהו שחסר באדם, היא ממלאה איזה צורך, אבל היא לא משהו שאני צריך כדי באמת להיות ישות שלמה. אני יכול להתחיל להשתפך על זה שההורים שלי לא היו הוגנים כלפי למרות שזה יהיה שקר- היו הרבה יותר שסבלו יותר ממני. הסבל שלי נראה אולי כמו כוס תה בחלב מול החרא שאנשים אחרים היו צריכים לעבור. כן, יש לי עיניינים לא פתורים אבל למי אין בעצם? הקלפים לא מראים גורל ועתיד טוב במיוחד וזה בסדר כי יש עליות ומורדות. אני לא הולך למות בקרוב. הייתי יודע.
כמה קל להתחבר לאנשים? זה מוזר לי. כאילו תקופה שלמה של חיים עברה בחלום. בבית הספר היסודי כולם שנאו אותי ופחדו ממני או צחקו על מי שאני, מה שאני… בבית הספר התיכון קיבלתי יותר כבוד מאנשים, אבל גם הוא היה מהול בחשש ומוזרות זו או אחרת. בצבא היה מושלם. כולם קיבלו אותי ואהבו אותי כאילו אני הפיה הטובה שלהם. באו אלי בלילה כששמרתי בש.ג. רק כדי שאפרוס להם בקלפים או אייעץ להם. רק בבית הספר התיכון התחילו להיות לי חברים אמיתיים. או יותר נכון… חבר אמיתי אחד. כיום הוא לא מדבר איתי ומתרחק ממני כמו מצורע… אולי אני כזה? אני לא יודע יותר. מעבר לאשליות, מעבר למהויות ששמתי בדרך אל עצמי… מי אני? מה חסר לי בעצם להיות אדם שלם? אני לא יודע. אנשים אחרים, חברים אחרים באו להחליף אותו. אני זוכר כשנפרדתי ממנו לשלום… זה כל-כך כאב. למה? אולי כי חשבתי שזה לא הוגן. או שהוא לא צודק. אולי זה היה סתם מאבק טיפשי. אולי אני באמת אשם, אולי אני באמת אותו אדם חסר מוסר שהוא מנסה לייצג אותי. אולי אני באמת לא ראוי.
בבית המצב שונה. אולי אני מסוגל לפזר את החכמה העדינה שלי בין אנשים. הידע שלי כה נדיר… כה נשגב שרבים רוצים בנוכחותו. אבל בבית שלי יש לי אבא שהוא עבורי מיסתורין כמו קובייה הונגרית שעשויה ערפל, ואימא שחושבת שכל מה שאני עושה זה שטות חסרת משמעות. אני יודע שכל מאמץ להוכיח לה אחרת יעלה בתוהו. לפני לא הרבה זמן הייתי בקניות איתה. הייתה קופאית אחת שהיה לי חיזיון של אירוע משפחתי משמח. שאלתי אותה על זה והיא ענתה שאחיה מתחתן. אימי הייתה שם. היא לא ראתה את זה. היא כן ראתה ושמעה את זה באוזניה ועיניה, אבל בחרה שלא להגיב. ולאחר מכן ששאלתי אותה, נתקלתי בדממה. אני טיפש. הייתי צריך להיות יותר חכם ולא לקוות שהיכולות שלי כמה שהן כביכול חזקות ישפיעו על הראייה שלה אותי. בבית אני תמיד אהיה “רק הילד של.” שפוט להורים שלי. אולי אני באמת צריך לצאת לעולם, אבל אני גרוע בכל הקטע של למצוא-עבודה-לדבוק-בדבר-אחד.
ביום רביעי עד חמישי אני בתל אביב. יהיה מפגש פאגני באיזה פאב אירי איפשהו. זו הזדמנות לשמוח, ואולי סוג של שלווה בלב כל המאפליה שסביבי- ואולי עוד ביזבוז כסף שאין לי על נסיעה וכדומה. הייתי צריך כבר זמן רב לבקר במרכז- והגיע הזמן באמת. לא נסעתי מאז הנסיעה הגורלית עם מריאנה לשם. אולי זה באמת יעזור לי לשטוף ת`ראש קצת. אני גם הולך לשתות אלכוהול פעם ראשונה בחיי. (בתיקווה שירחמו עלי וייתנו לי קוקטייל כוסיות ולא איזה שוט וודקה על ההתחלה) לפעמים כל התחושה של הכוח שמתפזר סביבי- כל-כך ריקה, והעובדה שאני מנסה לעזור לאחרים כה לא מוערכת… כאילו אלו שאני אוהב באמת תמיד הם אלו שרחוקים כל-כך מהעולם שלי… מהמהות שלי. מה אני באמת רוצה בעצם? למה אני מתאווה? מה יש לי? חומרית, כל מה שהחדר שלי מכיל. קצת חסכונות שילכו ללימודים שלי. זהו.
אני באמת מי שאני? מה אני באמת רוצה? אולי אני אקום בוקר אחד רק לגלות שאני לא קיים? לא שם? כבר שנים שלא חשתי חרדה אמיתית. יופי של זמן להתחיל. הנה ארדן. סיימת את חובך למדינה. סיימת פסיכומטרי, אתה יכול להתחיל ללמוד, ואולי להצליח אפילו, וכרגיל, יותר שאלות מתשובות. זה מתסכל לפעמים. הרבה יותר קל לעזור לאחרים מאשר לעזור לעצמך. אני מרגיש בן תמותה עכשיו. כאילו אומרים לי: “הנה, חזרת להיות לא מכשפה, אתה עכשיו ילד רגיל בגילך.” וזו תחושה מלאה ברעל. כבר הספקתי לשכוח מה זה לפחד מהחושך. מצאתי כוח פנימי ועכשיו אני מעורר רחמים- פשוט וקל. היוותי השראה לאין ספור אנשים, ועכשיו אפילו אין לי השראה לעצמי. מה אני רוצה? אני יודע שמחר הרשומה הזאת תראה חייזרית בעיני. אני יודע שתחושת חוסר הכוח הזאת תתפוגג אחרי שינה טובה, ובכל זאת…
משהו חסר…
ארדן.