פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-06-09
מתי זה התחיל? הבוקר. טוב, בערך בבוקר בשתיים בצהריים. שמתי לב לכתם שהיה על הזרוע שלי. הוא פשוט הופיע שם כמו כתם לידה וורוד. לא מגרד, לא כלום. סתם שם. אז שאלתי את חן מה זה (היא לומדת נטורפתיה) והיא אמרה שזו נקודת דיקור של heart 2 שזה מרידיאן רגשי חסום אצלי. היא שאלה אם יש לי תחושות של חוסר או דיכאון, ואין לי בדיוק את זה. לא. בכל אופן, אני עיסיתי את הנקודה ובאופן פלאי חשתי גלים של הקלה וחשמל בגוף שלי. אני יודע מתי דבר עובד אני מכיר את הגוף שלי כמו מכשפה ואני חש הבדלים כאלו באופן מיידי. הרגשתי הרבה יותר טוב אחרי שעיסיתי את הנקודה הזאת.
בכל אופן יצאתי לקניות עם אימא וקנינו מצרכים הבייתה והכל היה בסדר. חוץ מזה ששמתי לב ל”תשוקת יתר” בוורידים שלי. קניתי שוקולד ואמרתי לעצמי להפסיק להסתכל על התחת של כל גבר צעיר שעובר בסביבה. סיימתי את הקניות והגעתי הבייתה. אבא שלי התקשר ואמר שלי שדודה שלי רוצה לבוא לדבר איתי. עכשיו זה סימן רע. למה? המשפחה של אבי בסיכסוך רציני איתו, ואני לא נכנס באמצע. בעיקר אחרי שהייתי פשוטו כמשמעו, ילד מוכה. כיום אבי לכוד בלחשים שמונעים ממנו לגעת בי. אבל זה רלוונטי לסיפור עצמו. אז דודתי (מיכאלה- שם בדוי) סיפרה לי על הילדים שלה. אחד ספורטאי שעבר תקופה קשה ודוחף את עצמו עד כאב. הוא לא חש את השחיקה כי הוא צעיר, אבל זה יפול עליו כמו סלע. והילד השני עם חרדות. מיכאלה מספרת לי כמובן הכל בקסם של החדר שלי, כל העכבות והאנרגיות שליליות מתפוגגות אל האוויר. זה הסיבה שהחדר שלי נבחר. גם המחשבות שלה, הם כמו סרטים ותמונות. אני מקבל חזיונות תוך כדי דיבור. ואז היא סיפרה לי שלבן הספורטאי המצטיין שלה יש חברה והם מקיימים יחסי מין בחדר, ופעם האח הקטן תפס אותם בטעות. עכשיו הילד נאה מאוד. ואני קיבלתי תמונה מאוד בהירה שלו ושל חברה שלו. והתחלתי לקנא. המפלצת ירוקת העין התרעמה על זה שאני יושב בארמון שלי בבית ולא זז ימינה או שמאלה. מצד שני אימפ שחור הופיע וצחק- “לב הקרח שלך לא כלכך יפה וזוהר עכשיו נכון מכשפה?” הוא סולק מהמימד הזה במחוות יד אלגנטית וחלקה.
המרידיאן החסום פשוט הרג אותי. אני רוצה מישהו שיסתכל עליו וחום בעיניו. מישהו שיעריץ אותי ויאהב אותי ויהיה אדמה יציבה שעליה הלב הרוטט שלי כמו יונה שמפחדת יוכל להתייצב ולחיות בלי חשש. מישהו שיהיה לי איכפת ממנו וילטף את לחיי בעלה ורד לבן. מישהו שיחזיק אותי בכוח ותשוקה בגופו שלא מרפה מגפיי. אני רוצה… הרבה דברים. אני יודע שאני לא יכול לקבל את כולם עכשיו ומיד. בקיצור הריפוי שהצעתי לדודתי בקטע הקודם עזר לה לפרוק הרבה כעסים ודברים אחרים. אני חושב על הדרמות הבלתי פתירות במשפחה שלי. אני חושב על הבעיות שפתרתי בקלות במשפחות אחרות ואני מקנא. נמאס לי לחיות בעולם של רוחות. אבל בעולם החומר אני גם לא אשרוד הרבה. לכוד בין העולמות… שייך לשניהם ולא לאף אחד מהם. ככה אני מרגיש היום.
יום חמישי (היום) אני קצת בורח מהארמון שלי אל אחותי בחיפה. לראות קצת את האחיינים שלי ולהרגיש קצת אדם, ופחות מכשפה. לפעמים כל הכוח הזה מעייף אותי, מעייף מאוד. כל הזמן מטילים במאמצים שלי ספק, וגם המכשפות שאני מנסה ללמד ולעזור להן/ם נותנים לי תחושה של לא מוערך. מטילים ספק בכל פעולה שלי, כאילו זה עיניין שלהם למי אני עוזר ולמי לא, ולא סומכים שאני הולך על פי צו המצפון האמיתי והיחיד שלי. אני מרגיש שאם אני לא אנוח אני אעשה טעות שעלולה להיות יקרה מאוד. יקרה מידי. כי זה לא יבוא רק על חשבוני. זה יבוא על חשבון אלו שאני אוהב- בין אם זה אהבת משפחה, ובין אם זה אהבת המקצוע.
ארדן.