פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-02-12
רציתי להתחיל את הרשומה הזאת בצורה גרוטסקית ולתת כותרת “ארדן והמיסיונר היהודי” אבל לא רציתי ליצור אנטיגוניזם, אז לא. זאת רשומה של שני סיפורים, שניהם קשורים אלי בעקיפין בלבד, שניהם קרו בטבריה. אחד מהם עדיין מסופר במשפחה שלי דורות, והשני סופר לי על ידי מכשפה מבוגרת שכבר אינה איתנו. כבר הרבה זמן אני מעתעתד לכתוב מילים אלו אבל רק היום קיבלתי את “הבסדר” לפרסם את הסיפור המשפחתי.
בטבריה שלפני תשעים שנה, אימא של סבתי שרה הייתה נשואה לרב אברהם. היה לרב אברהם בית כנסת הקרוב לביתם. בית הכנסת עדיין עומד על טילו. הרב אברהם היה ידוע בידע שלו בקבלה. שרה הייתה אישה מכובדת בקהילה השקטה והכל היה בסדר, עד שיום אחד התברר שאחת מהשכנות נעלמה. היא הותירה את כל חפציה וכספה, וכמו התפוגגה לאויר, ואין לה זכר. שרה הלכה ישירות לבעלה אברהם, שאמר לה שאין לו פנאי לחזות מה קרה לאישה, בגלל כל מיני סיבות שלא ידועות עד היום. שרה לא התעצלה ושאלה בשכונה איך להגיע ליפו. היה ידוע שיש שם מגדת עתידות רבת עוצמה, והיא רצתה להתייעץ בה. בסוף היא לקחה הסעה שקשורה לבית החולים הסקוטי בטבריה. היא הלכה למגדת העתידות שהייתה ערביה מוסלמית שפתחה לה בקפה ואמרה לה שהבחורה נעלמה והיא תחזור עוד עשר שנים. שרה ראתה את האישה הגויה, וצחקה בפניה. שילמה, קמה וחזרה בהקדם האפשרי לביתה מוטרדת. היא לא האמינה בשטות שהערביה סיפרה. זה לא אפשרי בשום צורה שהיא. או שהבחורה שנעלמה מתה, או שהיא הלכה לבקר קרוב רחוק. אבל לא יתכן שהאדמה תבלע אותה! אותו ערב אברהם היה מוכן לפתוח בספרי הזוהר ולגלות מה קרה לבחורה. שרה עמדה מופתעת שהוא אמר את אותו הדבר! מילה במילה כפי שהמגדת עתידות אמרה. והשיחה ההיסטורית שלהם לאחר מכן הפכה את הסיפור למיתוס משפחתי שעדיין מסתובב בטבריה הוותיקה.
שרה: “תגיד אברהם, איך זה שהגויה המטונפת הזאת יודעת את האמת כמו מקובל ורב?!”
ואברהם ענה : “זה לא משנה הדת, האמת תמיד נותרת אחת.”
והבחורה אתם שואלים? היה מתנדב מארצות הברית שחטף אותה, וכלא אותה בדירה, ובמשך עשר שנים לקח לה לקנות את אמונו שהיא לא תברח. היא אספה אגורה לאגורה קנתה כרטיס נסיעה לאוניה, היא השאירה את הילדים שלה ממנו על המזח ונסעה חזרה לישראל. היא חזרה לאחר עשר שנים, על היום.
ילדים, מה הלקח? הלקח הנלמד מהסיפור הזה הוא, שהמאגיה פושטת ועוטה צורה כמו שמתחשק לה. ולא איכפת לה אם אתה ערבי, או יהודי, או פאגני, או אפילו שייך לדת הג`דיי. המאגיה היא דבר אנושי. וכמו טופו, או פטריות היא סופחת את הטבע (ואת הטעם) של האמונה שממנה היא מגיעה. אתה מאמין שדבר הוא טהור? הוא יהיה טהור. אתה מאמין שזה טמא? עבורך זה יהיה טמא. וכדומה. אנשים כמוני אוהבים את המאגיה בלי תוספות יותר מידי חוץ מציפוי פאגני עדין.
סיפור מספר 2. לאלו שאהבו את הקודם. סבתי היקרה מתנדבת בביטוח לאומי. היא שייכת לדור שמאמין לעזור לקשישים וככה היא שולחת את הזיקנה ממנה והלאה, היא מאמינה ואני תומך בה שגיל זה הרגשה. בכל אופן אני זוכר שיום אחד היא גוררת אותי מחוץ לבית בבוקר (!) לגברת אחת שהיא מתנדבת אצלה. “אם אתה לא תראה אותה בזמן שהיא עדיין בחיים, אני לא אסלח לעצמי!” היא מקשקשת מתחת לשפה. היא גררה אותי לסמטאות של טבריה הישנה- נוסטלגיות משהו. אנחנו נכנסו לבית ישן דרך גרם מדרגות צר. הבית כולו היה בעיצוב ערבי ישן של לפני קום המדינה, דלתות וחלונות בגון של טורכיז. ישבה שם אישה מבוגרת שלא יכולה ללכת ללא עזרה ולא מטופחת. היא נראתה חולה גם אז. היא הייתה בת 103. היא סיפרה לי סיפור על איך היא הייתה בת הרב שהפכה למכשפה. כן כן, מכשפה. לא יוצרת סגולות. היא מתפללת לאבות ולאימהות והיא מקבלת מהם מענה ותשובה “מאחינו שלמעלה ולמטה”. היא העבירה אותי טיהור (ואמרה שלא היה בו צורך כי אני נשמה טהורה בעצמי) ונתנה לי לכתוב כמה על מה שהיא עשתה. אני מצידי סיפקתי חומר על מאגיה יהודית, אבל חודש לפני שהיא נפטרה היא שלחה לי את זה הבייתה עם מכתב. שבו היא מודה לי, אבל שמקום שאליו היא הולכת היא לא צריכה את הספרים האלה. ואז היא נפטרה, מותירה פיסת היסטוריה בטבריה ובארץ בכלל.
ארדן.